השבוע החלטתי לנסות מקום נוסף בעל אוריינטציה בריאותית - שיין. מלאה בכוונות טובות צעדתי ברחוב פרישמן לעבר הפינה עם שלמה המלך, מסרבת להניח לניחוח הפיצריות המשכר להסיט אותי ממטרתי הצודקת. בשל מזג האוויר הסוער קופלו בשיין מקומות הישיבה שבחוץ, ועם כניסתי פנימה הכה עשן סמיך בריאותיי. בכל שולחן דלקו שתי סיגריות לפחות, מהבהבות בין אדי הערפל כנערות מתעלפות בהופעה של שלמה ארצי. מיהרתי, אפוא, להתאים את עצמי לרוח המקום ולזנוח את תוכניתי הבלתי רלוונטית למזון בריאותי. נראה לי די טיפשי להתעקש דווקא עכשיו על חסה, שתי דקות לפני שאני נופחת את נשמתי מאתם-יודעים-מה. לפיכך הזמנתי מרק ארטישוק (26 שקל) ופסטה ברוטב בולונז (38 שקל) - לא שחיתות גמורה, אבל גם לא בדיוק חיטה מלאה על מצע עלי תרד.
בעודי ממתינה לאוכל שיגיע התפניתי לשחזר את תולדותיה של מערכת היחסים המורכבת המתנהלת ביני לבין השיין, בית הקפה שמעולם לא הצלחתי לכבוש. בפעם הראשונה שראיתי אותו מרחוק, לבן וחגיגי, הוא עורר בי התרגשות מוזרה, לא מהסוג שמרגישים בדרך כלל כלפי בתי קפה, יותר לכיוון ההשתאות נוכח אליל קולנוע יפהפה. ככל שרבו השמועות על פינת המגזינים המגניבה ועל השמפניה לארוחת בוקר, כך ביסס השיין את מעמדו כאייקון. בית קפה שמדברים עליו יותר משמבקרים בו ממש, כזה שמוליד דיונים אינסופיים בשאלה "יחסינו עם אורנה ואלה לאן?", וללא ספק לא מסוג המקומות שניתן להופיע בהם בפיג'מה. גם כשהעזתי לבסוף להתקרב, לשבת בו וממש להזמין משהו לשתות, נותר בשיין משהו מרוחק ובלתי מושג. מישהו אמר שהוא מרגיש שם כמו בחו"ל, ונדמה לי שאני מזדהה, למרות ששיין הוא בעצם בית הקפה הכי קרוב לבית שלי.
ישבתי, אפוא, זקופה ומתוחה במקומי ליד החלון, מנסה לשווא לשמור על פאסון ולוגמת לימונדה מצוינת (12 שקל) כאשר הגיע מרק הארטישוק ועימו, בכל זאת, איזו תחושת נינוחות. אני מאשימה בעניין את המרק. הוא היה טעים מכדי שאקפיד בענייני השתקת רעשי השלוקים. מדובר במרק סמיך וקטיפתי, מלווה בלחם דגנים עם חמאת עשבי תיבול עזת טעם ומצוינת. כשגמרתי הכל-הכל מהצלחת בירר המלצר הנחמד אם אני בכל זאת רוצה את הפסטה או שמא כבר שבעתי. התעלמתי מרמיזתו הדקה וקידמתי את הבולונז בפה פתוח. מדובר בפנה עשויה אל דנטה, עם רוטב במרקם יבש למדי המכיל בשר, עגבניות, גמבה ועשבי תיבול ובליווי פרמזן. מנה שמתאימה לדימוי של שיין - אסתטית ומכילה את כל המרכיבים הנכונים - אך בכל זאת הצטערתי שלא היתה ביתית יותר, עם רוטב נשפך ועוטף. לפחות לא התקשיתי לאכול יפה ובפה סגור, ועל כך אני מודה לאלוהי בתי הקפה, שכן בדיוק בין הביס השני לשלישי עבר ברחוב פרישמן והציץ מתוך החלון, ממש בגובה עיניי, איזה אחד, בואו נאמר שלפני מיליון שנה היה לי העונג להכיר לו מקרוב את הבולונז.
והנה עכשיו, יצא לו הבולונז המקולקל לטייל עם הכלב דווקא ברחוב פרישמן והוא נועץ בי ובצלחתי העמוסה מבט חקרני דרך החלון השקוף, הגדול, המואר, ואני, עדיין לועסת את הביס הקודם, חשופה מכל עבר, ובכל פינותיו הלבנות של השיין אין אפילו פינה אפלולית אחת להיבלע בה. השפלתי את ראשי לכיוון הצלחת ועצמתי עיניים חזק ובסופו של דבר הרגע ההוא חלף. הבחור המשיך בדרכו, ואני חזרתי לאכול באיטיות ובנימוס וידעתי שגם הפעם ייצא השיין כשידו על העליונה. גם הפעם לא הצלחתי להכניע אותו. קראתי למלצר, ובקול רפה הזמנתי אספרסו ארוך (7 שקלים) וחשבון.
"שיין". שלמה המלך 38. טל': 5276186. פתוח: א'-ה' 8:00-24:30, ו' 8:00-17:00, שבת 10:00-24:00.
הניצוץ
מורן כרמון
24.1.2006 / 9:49