הו תמר, הטעם מר

איש אחד נכנס לבית בושת ומציץ ברשימת השרותים הניתנים במקום. לצד המבחר המסורתי, צד את עינו הסעיף "ספרדי מיוחד". סק... רגע, אל תדלגו לפיסקה הבאה, זה לא נגמר כמו שאתם זוכרים. סקרנותו של הלקוח מתעוררת והוא מחליט לשלם את המחיר המפולפל שהמוסד גובה תמורת השרות הזה.

החלק המעשי של העיסקה מתבצע. מפאת מקוצר היריעה, לא ניכנס לפרטים ולמרות שהחוויה בהחלט משביעת רצון, אין בה שום דבר שחורג מהשיגרה המקובלת בענף. האיש פונה איפוא למלצר ושואל אותו: "למה אתם קוראים לזה מרק סרטנים?" בתגובה, ניגש המלצר האדיב במסעדת "וינס ותמר" אל קערת המרק ומצביע על פס לבן שמבליח בתוך הרביכה החומה-כהה: "הנה, חתיכת סרטן".

כמובן שמתוקף החרות הספרותית, הרשיתי לעצמי ללוש את העובדות, כדי שיתאימו לבדיחה המקורית (שם, למי שלא מכיר, שואל הלקוח המאוכזב מדוע האקט קרוי "ספרדי מיוחד"; בתגובה קמה אשת המקצוע מהמיטה, מרימה ידיים בדרמטיות וקוראת "אולה!"). למעשה, מרק הסרטנים שקיבלנו לא היה משביע רצון בכלל, אולי רק משביע. הוא גם לא היה הבדיחה הראשונה בארוחה, אבל בל נקדים את המאוחר.

הביקור שלנו ב"וינס ותמר" החל כמה חדשים לפני שבאנו בשערי המקום הנעים הזה. סידרה ארוכה ואחידה של ביקורות משתפכות, סימנו את המסעדה החדשה כיעד חובה לבדיקה. התערובת הרגילה של דד-ליינים, תקלות שמרטפות ומעצרים מנהליים, גרמה לדחייה ארוכה ומתסכלת, אבל ערב אחד, מעט לפני השעה שבע, התייצבנו סוף סוף מול הבלק בורד המפורסם, שעליו כתוב התפריט היומי של "וינס ותמר".

הרושם הראשון תאם את מה שפורסם בעיתונות: תחושה ביתית הדומה מאוד למה שמרגישים בכניסה למסעדות קטנות בצרפת ובאיטליה, בעיקר כאלה שבהן נתקלים על הדרך, בעיירות ובפרברים. תאורה צהובה וחסכונית, כמה אנשים על הבר, מלצר חביב ולא דביק, ריהוט פשוט ואסתטי, מטבח פתוח ברקע וריח של בישול באוויר.

בחכמה שבדיעבד, זה היה הרגע הנכון לקום ולעזוב את המקום. החניה הייתה קלה, המסעדה נעימה, המלצר נבון ומבין הומור – למה היינו צריכים להתגרות בגורל ולהתפתות להימורים גסטרונומיים? אלא שבהעדר כושר נבואי, הלך הרוח שלנו באותם רגעים היה הפוך: שקלנו אפילו לוותר על הנוהל הרגיל של הזמנת כמה מנות ראשונות, לפני קבלת החלטה אם המסעדה שווה ארוחה מלאה. דרושה הרי מידה גדושה של יומרה, כדי להעמיד במבחן מסעדה שהמסה את צמרת מבקרי המסעדות בישראל. אלא שבטרם הספקנו להתלבט, נתקל מבטה של זוגתי בסעיף "מרק סרטנים", בתוך רשימת המנות שכתובה בגיר על הלוח הגדול. הליך ההזמנה החל איפוא בלהיטות, תוך כדי איתור השולחן והתמקמות. הצצה חטופה בתפריט הוסיפה עוד שתי בקשות – שקדי עגל ורביולי טרטופו, שתואר על ידי המלצר כ"ממולא במחית כמהין".

האות הראשון הופיע תוך פחות מדקה: על השולחן הונחו כמה פרוסות לחם, חמאה ומיונז ביתי טעים וצלחת אנטיפסטי. בנסיבות רגילות, דהיינו בלי שובל המחמאות ש"וינס ותמר" גוררת אחריה, די היה בצלחת הירקות הזו כדי לגרום לנו לקום, להתנצל ולהתנדף. לכל מטבח יש ימים גרועים, אבל כבוד האוכל, אם לא זה של הסועד, קובע רף שמתחתיו אסור להוציא מנה.

האנטיפסטי היה מביש כמעט בכל קנה מידה קולינרי. קוביות סלק בתיבול וולגרי של עודף כמון; פלפל קלוי אנמי; גזר מגורד דהוי, שנראה והרגיש כאילו נאסף ממסננת הכיור; ומעל כל אלה, הדרדר שבנזר הקוצים: ארטישוק שלם שבושל יתר על המידה, ללא מלח או לימון.

כאמור, אלמלא מוראו של רוגוב, היינו מזדרזים להפעיל את כיסא המפלט באותו רגע. תחת זאת, נותרנו ישובים בהכנעה, מכרסמים את הלחם החביב (ולא יותר) וממתינים לחווייה שתבאר את בחירתה של "וינס ותמר" למסעדה החדשה הטובה ביותר בשנה היוצאת.

מה שהגיע, לא ענה לתיאור הזה. משפחת מרקי הסרטנים מביסק וצ'אודר ועד למרק חלבי עדין, שהיא חביבתנו בארבע יבשות (אפילו חמש, אם משייכים את צרפת לאפריקה). בכל הגירסאות, המנה מכילה נוזל בהיר מעורב בציר דגים ו/או פירות ים, לעיתים עם מרכיב אלכוהולי. יש ונוסף לו תיבול ירוק כמו כוסברה או למון גראס ותמיד אפשר לדוג פירורים וקרעים של בשר סרטן.

הנזיד החום שהעלה אדים בינינו, לא הזכיר במאום את המפרט הזה, אבל עורר תקווה לתגלית גסטרונומית מסעירה. אחרי כף אחת בכל צד של השולחן, נפגשו המבטים ועשו יחדיו את הדרך מאכזבה, דרך תימהון וכלה בצחוק קולני. לא ברור מה היה משעשע יותר במנה - העדרו המוחלט של טעם ימי כלשהו, או העובדה שבמרק הירקות הזה, לא הצליח הטבח אפילו להימנע מחריכת הבצל, לפני שטחן אותו עם הנוזל. "למה אתם קוראים לזה 'ספרדי מיוחד'?", שאלנו את המלצר. את ההמשך אתם מכירים.

בזמן הקצר שעבר עד ששילמנו ונמלטנו מהמקום, אירעו עוד כמה תקריות: רביולי הטרטופו התגלו ככיסונים דקים שרק חך עדין ונדיב במיוחד, היה מוצא בהם רמז של טעם נוסף לזה של הבצק המצוין. שקדי העגל נצרכו בהנאה גדולה על ידי זוגתי, אבל רפיסותם וטעמם גרמו לי לחקור את המלצר, אם לא הוגשה לנו בטעות מנת מוח.

אלא שגדולת הכותרת, כפי שנהוג לומר בכדורגל הישראלי, הייתה ביקורו של וינס, רגע אחרי שהחזרנו את המרק. השף השרירי התייצב ליד השולחן, הכריז בפנים זעופים שכנראה אין באפשרותו לספק את דרישותינו ונמוג בחזרה לתוך המטבח. 3 דקות ו 90 שקלים מאוחר יותר (המרק לא נכלל בחשבון), היינו בחוץ, נושמים את אוויר המוסכים של יד חרוצים. בדרך למסעדת "ספון", (שם אכלנו שקדי עגל ורביולי כדי להמנע מתסמונת פוסט-טראומטית), הרהרתי באחת הביקורות שנכתבו על "וינס ותמר". המבקר הנפעם נדד עד לשפה הגרמנית, כדי למצוא מונח שיתאר את רגשותיו הגואים. "גמוטלישקייט", הוא קרא לזה, ואני תהיתי שמא רשמיו העזים מאותה מסעדה, היו תוצאה של גדאנקנאקספרימנט.