חושבים בגדול

שוב פצחתם בדיאטה. אתם מוכנים לסבול, להקריב את עצמכם ולהתענות לתקופת זמן מוגבלת. אבל, ברוב מקרי הדיאטה, מדובר בכרוניקה ידועה מראש – אם הדיאטה מצליחה קשה, ברוב המקרים, לשמור על ההישג, ולעיתים התכנון עצמו לרדת במשקל נכשל. הבעיה היא לא בדיאטה או בזמן שקבעתם לה, אלא בצורת החשיבה שלא משתנה - השינוי צריך להתחיל בראש. "הראש השמן".

10 דפוסי חשיבה עיקריים מאפיינים את הראש השמן, שעסוק בהאזנה ל"לחשים פנימיים" המלווים אותו לאורך תקופת הדיאטה ולאחריה. נסו לזהות את עצמכם בין השורות ולאתר את הקול השלילי שמאיים להכשיל אתכם בדרך למטרה לשמור על המשקל לאורך זמן.

אחד המאפיינים הבולטים של צורת החשיבה של השמנים הוא האימפולסיביות. האוכל מהווה פיתוי בלתי נשלט וההחלטה הספונטנית לשלוח יד לצלחת העוגיות או הפיצוחים, איננה בשליטה של התודעה. רק בסוף האכילה הם שמים לב למה שהכניסו לפה וכועסים על עצמם בגלל האכילה הלא מבוקרת. הכעס העצמי הזה, הוא אחד מהגורמים המרכזיים לתחושת תסכול והמשך אכילה. הם כועסים על עצמם, מכים על חטא ומתנחמים בעוד אוכל.

האכילה לא קשור לתחושת רעב. הם מתחילים לאכול כי השעון מראה שהגיע הזמן לנשנש משהו. הם אוכלים כי יש אוכל מסביבם או כי מישהו מסביבם אוכל. עצם ראייה, הרחה או טעימה של מזון מסביבם תגרום להם להתחיל לאכול. הם לא זוכרים מתי בפעם האחרונה הרגישו רעב, והאמת שהם גם לא כל כך יודעים לזהות את רגש הרעב הפיזיולוגי, כי הרעב הפסיכולוגי כל הזמן נמצא בתוכם.

בגלל שהאנשים השמנים לא התחילו לאכול בגלל תחושת רעב, הם גם לא יפסיקו לאכול כשהם מרגישים מלאים. הם אלופים בהרחבת שרירי הקיבה למימדים גדולים במיוחד ולכן לא יזהו תחושת שובע. רבים מהם ידווחו על תחושת שובע רק כאשר יגיעו לנקודת התפוצצות המקשה על הנשימה ומצריכה פתיחת כפתור במכנס. הם לא מסוגלים לווסת את כמויות האוכל ומראש לא אוכלים על מנת לשבוע.

השובע הוא לא פרמטר להפסקת אכילה וגם לאחר דיאטה מסודרת הם ידווחו כי הפסיקו לאכול, רק כי זו הכמות שהם יודעים שמתאימה עבורם. במרבית המקרים הם פשוט מגדירים לעצמם את נקודת השובע רק לאחר תחושת מחנק והתפוצצות. הם כבר מזמן הפסיקו להקשיב לגוף.

הם אוכלים בעקבות רגשות: אם הצליחו הם הולכים לחגוג עם ארוחה טובה, אם הם כועסים הם יורדים על שוקולד ועוגות, אם משעמם הם אוכלים כדי להעסיק את עצמם, אם הם עצובים הם מתנחמים עם מתוקים ואם הם בלחץ הם חייבים להירגע עם משהו מתוק בפה.

כלומר, הרגש, ולא משנה איזה, גורם להם לאכול. כמעט כל רגש ישלח אותם למקרר או לחפיסת השוקולד. אין מוצא מסגנון חשיבה כזה בו כל רגש מחייב אכילה, והתוצאה היחידה הברורה היא השמנה.

אין דבר כזה "שכחתי לאכול". והם אפילו מתעצבנים כשאנשים "רזים" מסביבם מדווחים ש"היום שכחו לאכול כי היו נורא עסוקים". הם לא מבינים איך אפשר לשכוח לאכול, כי הרי האוכל הוא אחד מההנאות ההבסיסיות בסדר היום שלהם. גם מי שהצליח לרדת במשקל ושומר לאורך זמן על תפריט דיאטטי הולם, יזכור תמיד לאכול את ה"אוכל שמותר", כי עדיין זמני הארוחות במהלך היום מאד חשובים ונותנים תחושת ביטחון וזמן לרגיעה. ה"ראש השמן" לעלום לא ישכח לאכול והם תמיד יהיו מצוידים ב"נשנושונים" לכל מקרה שלא יבוא, גם אם מדובר בירקות, פירות (לאחר דיאטה) או דברי מתיקה במקרה של אכילה ללא הגבלה.

אחת הסיבות העיקריות לכך שהם לא שוכחים לאכול היא, שהם כל הזמן עסוקים בלתכנן את הארוחה הבאה. הם קמים בבוקר וכבר מתכננים מה יאכלו בצהרים או בארוחת הערב. ה"ראש-השמן" עסוק כל הזמן בהכנת תפריטים יצירתיים לארוחה הבאה או אפילו ליום המחרת. לקראת יציאות לחופשה בבתי מלון, הם מתכננים כבר כמה ימים מראש ואף שבועות לפעמים, מה הם יאכלו בכל ארוחה ולכן כל כך מפחדים מאכילה במקומות שהשפע בהם רב. רק המחשבה על הארוחה הבאה במקומות כאלה, גורמת להם לעליית אדרנלין ותחושה של איבוד שליטה.

אחת המחשבות שנשארות ב"ראש-השמן", גם לאחר שנים של שמירה על משקל תקין, היא הבדיקה האם אחרים קבלו יותר מזון ממני. ההשוואה נפוצה בדרך כלל במסעדות, ארוחות במזנוני הגשה בהן מועמסות המנות על הצלחת על ידי צוות המקום או בעת קבלת ארוחות במגשיות אישיות. ברגע שהם מקבלים כמות מוגדרת של מזון ולא בוחרים בעצמם, הם ישר בודקים האם הם "קופחו"? האם משהו אחר קבל מנת בשר גדולה יותר או קינוח טעים יותר? הם כל הזמן נמצאים במצב של עוררות לעריכת בדיקות והשוואות. הם אף ידרשו להשוות כמויות במידה וירגישו כי קבלו מעט מידי או מנה פחות טובה. זה עניין של עיקרון ופחות עניין של רעב. אצלם האוכל הוא תמיד ברמה האישית והם צריכים להרגיש שקבלו את המנה הגדולה או לפחות, לא פחות מהאנשים שלידם.

מכיוון שאצלם האוכל הוא כל הזמן ברמה אישית, אם הם יגיעו לארוחה חגיגית, למסיבה עם מזנון עשיר ואפילו לארוחה משפחתית ולא ימצאו אוכל שהם אוהבים, הם יעלבו באופן אישי. הם ירגישו תסכול ויתעצבנו תוך תחושה כללית של הצפת רגשות. הם מודעים לכך שבפועל אין כל בסיס אמיתי לתחושת התסכול, אך חוסר היכולת למצוא מזון אהוב, תגורם להם להרגיש ש"לא חשבו עליהם" או ש"ניסו לפגוע בהם באופן אישי". מכיוון שהאוכל תמיד קשור לרגשות, מחסור בו יגרום להעלאת הרגשות השלילים.

הם לוקחים צלחת מלאה מכל טוב, אבל בפועל ממשיכים לאכול מסביב, מהצלחות המרכזיות. הם לא שמים לב כי מטרת הצלחת היא לבחור מה אתה רוצה לאוכל ולהתיישב איתה בצד. עבורם הצלחת היא רק מחסן מזון ל"אחר כך", אחרי שכל האוכל בקערות המרכזיות ייגמר. כל עוד יש אוכל על השולחן, הם ימשיכו לאכול ממגשים המרכזיים ורק לאחר מכן יעברו לצלחת שאספו בתחילת הארוחה. במרבית המקרים הם צריכים להרגיש הם לא מפספסים שום אוכל או סוג של קינוח. יש בהם את הדחף לאכול כמה שיותר לפני שאחרים יגמרו להם את האוכל. כאמור, תחושת שובע לא משחקת תפקיד ועד שלא ירגישו שאכלו מהכל, הם לא יפסיקו.

גם לאחר דיאטות רבות, בהן הבינו כי השתיה מהווה מקור קלורי זהה ואף גבוה יותר מפרוסת לחם, הם לא ישימו לב לקלוריות שנצרכות במסגרת מיצים מתוקים, משקאות מוגזים או משקאות אלכוהולים. בצורת החשיבה שלהם, המשקה עדיין נשאר חסר קלוריות והספונטניות בשתיית משקה מתוק מפריעה להם לשים לב לעומס הקלורי שעלול להתלוות לתענוג. כוס מיץ פרי טרי תכיל 120-180 קלוריות, אבל הם יקפידו להימנע מלחם וממתקים כי "הם משמינים" ולא יחשיבו את השתייה כמקור מזון המעלה את כמות הקלוריות היומי בצורה חדה.