חמוץ-מתוק בלי ביצה

בכל ערב זה קורה. מגיעים בחור או בחורה, יושבים על הבר ולא יודעים מה לשתות. כל פעם זה מדהים אותי מחדש, איך אנשים מגיעים למצב בו הם יוצאים למקום שצורת הבילוי העיקרית בו היא שתיית אלכוהול, מבלי לדעת מה הם רוצים?

כשמגיע השלב הזה בערב, בו חצי מהלקוחות לא יודעים מה בא להם, לברמן יש תפקיד חשוב. עליו להחליט, ודי מהר, מה יישפך לגרונם של כל אחד ואחת מהם. כמובן שההחלטה לא תהיה אחידה, לא כולם יקבלו צ'ייסרים של ייגר או ג'יימסון כי לא כולם חולקים את אותו הטעם והמטרה היא להימנע מהחזרות ופרצופים עקומים, כאן מתחיל שלב השאלה הזהה. כדי לקלוע לטעמו של הלקוח, הברמן צריך לדעת מה הסגנון האלכוהולי שלו, ואז לשלב את האינפורמציה עם הידע האישי שלו ולהכין משהו טעים באמת.

אז אפשר להיות יצירתיים ולרקוח קוקטייל עדין, מתקתק עם סירופ פירות איכותי, ניעור קל בשייקר, סינון לכוס קוקטייל מקוררת מראש וקישוט של גרגרי יער ומקל קינמון - אבל השאלה היא למה לעשות את זה בכלל? השאלה הזו מתחדדת כשהבר עמוס והומה. הפתרון במקרים האלה הוא פשוט, זמין, מהיר ומצליח כמעט ב- 100% - קוקטייל סאוור.

את הסאוורים מכירים כולם. אין בר שלא מכין אותם, אין לקוח שלא טעם מהם לפחות פעם אחת, והאמת? אם תשאלו אותי זה לא נורא בכלל. לקוקטיילי הסאוור יצא שם רע וזול, אבל אם חושבים על זה, מדובר בפתרון מושלם לכל הקולות הצפים על הבר, ומדובר בסך הכל בערבוב של אלכוהול, סוכר ולימון.

קוקטיילי הסאוור הגיעו לעולם דווקא מדרום אמריקה. שם, במדינות כמו צ'ילה ופרו, נהגו המקומיים לשתות משקה בשם פיסקו (Pisco), מעין ברנדי מקומי, חריף בטעמו ששתיין מתחיל מתקשה להתמודד אתו. כדי לעדן את הטעמים האגרסיביים, ערבבו את הפיסקו עם מיץ לימון, סוכר וחלבון ביצה. התוצאה הפתיעה לטובה: קוקטייל מתקתק וחמוץ, עם קצף סמיך וטעם עדין ונעים. כך נולד הפיסקו סאוור, הדרינק הלאומי במדינות האלה עד היום.

כשהגיעה הידיעה על הסאוור החדש לאירופה, החלו גם האירופאים לערבב אלכוהול עם מיץ לימון וסוכר, כשאת החלבון השאירו בצד. ובכל זאת בארה"ב, בעיקר בברים איכותיים ובבתי מלון, עדיין משתמשים בחלבון ביצה בתערובת.

כיום הסאוור מעורבב כמעט עם כל סוג אלכוהול. הוא הצליח לבקע את החומה שבנו סביבם אנשים רבים, בתואנה שאלכוהול זה לא טעים והוא מרבה להצטרף לוודקה ולוויסקי. וכך (בלי הכללות), אם המידורי או הפיג'לינג מתוקים לה מדי, והם באמת מתוקים מדי, היא תזמין מידורי סאוור, ואם העראק עושה לו ריח רע מהפה ומסובב לו את הראש, הוא יזמין עראק סאוור. תופעת הסאוורים השתלטה על כולנו, ובגללה, בין השאר, כולנו שותים אלכוהול איכותי ובכמויות גדולות יותר.

בעולם הברים המושג "ליים ג'וס" (Lime Juice) שווה ערך לסאוור, אותה גברת בשינוי אדרת. בבר הממוצע יכין הברמן את קוקטייל הסאוור עם ליים ג'וס קנוי ומוכן מראש, בבקבוק ירוק שעליו מתנוססת תווית עם המילה "Rose's". הרוז'ס הוא מותג הליים ג'וס הנפוץ בתבל, כשאת הבקבוקים תמצאו במעל ל-100 מדינות.

הליים של רוז'ס הומצא בשנת 1865 על ידי לוקלין רוז, סוחר לימונים וליים סקוטי, שהמציא שיטת שימור למיץ לימון. עם הזמן הצליח רוז לגרום לכך שכל מלח בצי הבריטי קיבל מנה קצובה של ליים ג'וס בכל יום, על מנת להילחם במגפת הצפדינה שהשתוללה אז. לאחר מכן, הקים חברה בשם "L. Rose & Company" והחל לשווק את הבקבוקים בכל העולם.

כיום, כ-99% ממכירות בקבוקי הליים ג'וס בארה"ב שייכים לרוז'ס, והליים בו משתמשים להכנת משקה מגיע מהאנדים וממערב אפריקה, נקטף ידנית ומוכן באופן המסורתי בו הכינו את הליים ג'וס לפני קצת פחות מ- 150 שנה. בנוסף, מייצרת החברה סירופ גרנדין (רימונים), קראנברי מיקס ולמון סקוואש (ליים ג'וס דיאטטי) המיוצר במיוחד לשוק הגרמני.

בפורומים של אלכוהול בארץ חוזרת על עצמה פעמים רבות השאלה האלמותית "איך מכינים תערובת סאוור בבית?" שאלה אחת, מאה תשובות, ואף תשובה אינה טעות. יש דרכים רבות להכין סאוור ביתי, אבל יש רק דרך אחת טובה להכין סאוור ביתי טעים.

המצרכים פשוטים, זולים וזמינים: סוכר, לימונים ומים. רצוי להשתמש בליים, לימון קטן, ירוק ומתקתק יותר מהלימון הרגיל. הבעיה היא שבארץ מחירו הגבוה לא משאיר הרבה אפשרויות ולכן לימונים רגילים גם יעשו את העבודה.

מכינים מי סוכר (Simple Syrup באנגלית), ממיסים סוכר במים חמים ביחס של 1:1 (למשל, בחצי ליטר מים ממיסים חצי ק"ג סוכר), מערבבים היטב עד שהסוכר נמס לחלוטין ומשאירים עד שהנוזל מתקרר.

בינתיים סוחטים את הליים/לימונים ומערבבים עם מי הסוכר. היחס בין השניים לא קבוע וניתן לשחק עם המינונים - מי שאוהב מתוק יוסיף יותר סוכר, מי שמעדיך חמוץ יוסיף יותר לימון. המינון המושלם הוא 3 לימון על 1 מי סוכר, כך המשקה יהיה כמו שהוא אמור להיות - חמוץ מתוק.

בהכנת קוקטייל סאוור, היחס הרצוי בין האלכוהול לסאוור הוא 2:1 לטובת האלכוהול. כלומר, וודקה סאוור תורכב מ- 2 מנות וודקה ומנה אחת של סאוור. את המרכיבים מנערים בשייקר (אם אין שייקר בבית ניתן לנער בכוס גדולה וסגורה במכסה) עם כמה קוביות קרח, ומוזגים לכוס השתייה. בעניין הכוס ובעניין הקרח - אין חוקים, כל אחד יעשה מה שטוב לו. ככה זה גם בברים, בר אחד יגיש סאוור באולדפאשן עם קרח גרוס והבר השכן יגיש בכוס הייבול עם קוביות קרח רגילות.

אמנם קיבלנו יד חופשית, אך בכל הקשור לקוקטיילי סאוור כדאי לזכור דבר אחד: אל תערבבו עם משקאות שמנת. אייריש קרים, אמרולה ודומיהן לא חיים בכפיפה אחת עם הסאוור בשייקר בשל סיבה כימית פשוטה - לימון הוא חומצי, חלב הוא בסיס, וכששניהם משוקשקים התוצאה היא גושית, מוצקה ולא נעימה.

שנה שעברה היה מאוד פופולרי לשתות וודקה ופיג'לינג סאוור, היה פה גם רגע של ג'יימסון סאוור, אבל בינתיים כולם התרגלו לטעם וצורכים אותו בצ'ייסרים. קשה לדעת איזה סאוור ירוץ הקיץ אבל בעולם יש מגמת חזרה לג'ין, אז אולי בחמסינים הבאים יהיה זה הג'ין סאוור, שכבר מתחיל לתפוס תאוצה. גם עראק סאוור נראה כמשהו שמתלבש עלינו טוב והוודקה? נו, היא כאן בשביל להישאר.