דיקסי, משמאלך

באיזשהו שלב שמתי לב שאנחנו נלחמים על הרוטב. שתי כפות, שלי ושלו מהצד השני של השולחן, נדחקו לתוך הקערה שבתוכה צלל עד לפני כמה רגעים סרטן טרי ויפה צבתות ועכשיו נותר בה רק הרוטב. הוא היה מורכב מקמפרי, לימונים, כוסברה, צ'ילי ומעט שמנת מתוקה וטעמו היה ממכר, לא פחות. מתוק בצורה עדינה, לא סמיך מדי, קצת אלכוהולי ועם טעם של עלים טריים (46 ¤).

גם אם היו מגישים לנו את הרוטב הזה בסוף הארוחה וטוענים שמדובר בקינוח, לא היינו מתווכחים ומסתערים עם הכפות בשמחה. כשהבנתי שרק שליש נותר והרוטב עומד להיגמר, השלכתי לתוכו במהירות את השרימפסים במוחיטו ולימונים (42 ¤) שהוגשו כמנה נפרדת. השרימפסים החווירו ליד מנת הסרטנים, אבל ברגע שהתחברו לרוטב הצהבהב - שודרגו כליל. גם החביתה הכי סתמית הייתה הופכת למנת חג אם הייתה חוברת לרוטב הזה. כן, מדובר בנעל הזכוכית של סרגוס.

למעשה הגענו לסרגוס בתשע בערב כדי להכיר את מנות האביב החדשות של המקום. החורף מאופיין במנות בשריות עם קטניות מחממות, הקיץ בהרבה סביצ'ה ומרקים קרים ובמה מאופיינות מנות האביב? חשבנו שזו שאלת יציאה טובה. רק שפתאום הבנו שיש על השולחן מתחרים רציניים לאוכל שהגישו לנו – הקוקטיילים ושאנחנו לא מצליחים לאכול מרוב שאנחנו שותים.

סרגוס הוקם על ידי פורשי הקופי-בר והבראסרי. תומר ליבנה ועמיר ארגוב שהיו בתחילה סו-שפים ואחר כך שפים בקופי בר ובבראסרי במשך כחמש שנים. הם הקימו את המקום יחד עם שמש, שהיה מנהל הבר של הקופי-בר מיום הקמתו ועם שני שותפים נוספים. לאוכל שלהם תיכף נגיע כי מגיע לקוקטיילים לפתוח.

שמש עומד על הבר ומערבב וכותש בסימפטיות כובשת, משקאות שהופכים את הבר של סרגוס ליחידה מנצחת בפני עצמה. שתינו מוחיטו מלפפונים עם רום ומוחיטו פירות יער, ומוחיטו ג'ינג'ר. שלושתם היו רעננים להפליא (לא אביב אלא לגמרי קיץ), היו בהם עלים טריים, הם לא היו כבדים ואפשר היה לשתות מהם בכמויות. כלומר יש הסבר לחיים שרחשו שם מסביב לבר.

התפריט של סרגוס לא משעמם כמו שקורה לפעמים במקומות שקוראים לעצמם ביסטרו ומנסים להיות קלאסיים. יש מענה מעניין לבחורות שרוצות דברים קלים (מנת טונה עסיסית שצרובה בשמן שומשום ליד סלט אטריות שעועית) וגם עיקריות בשרניות ויצירתיות כמו צלע חזיר בסיידר עם פירה עתיר חמאה לגבר שלא רוצה להשתכר.

הקינוחים היו שיחוק. הטירמיסו היה טעים, אבל על מוס הפיסטוק טיפש מי שמוותר. הפיסטוקים נבחרו אחד אחד והיו שלמים ומעולים, המוס היה דחוס ופיסטוקי מאוד. סביבו התפשטו שלוליות של טחינה מאיכות מעולה והכל עבד יחד באופן מושלם.

מאחר והרשימה הזאת נכתבת תחת השפעת מוחיטו מלפפונים מרוכז, עדיף שאגיע לתיאור האווירה לפני שהמלפפון יטשטש את תודעתי לחלוטין. וזה הולך ככה: בעוד שהקופי בר כבר טובל בלבו של מתחם הבילויים הסואן של יד חרוצים והבראסרי הוא די סנוביסטי, סרגוס ניצב במחתרתיות מגניבה בלב איזור שלא קורה בו בלילה כלום. זה מעניק למבקרים בו תחושה, שהם עלו על משהו שאחרים עוד לא גילו והופך אותו למקום שמתאמצים כדי לנווט אליו. משהו שדומה לתחושה שאופפת אותך כשאתה מגיע לדיקסי.

בערב בו אנחנו נכחנו, ישבו על הבר ניר הוד שבא לביקור מניו יורק אחרי מכירה מוצלחת במיוחד של ציוריו בכרך הקובע, סטייליסטית בכירה של טלנובלה על כדורגלנים ובחורות יפות שעשו עיניים עם פאסון. המוזיקה היתה מגניבה ומדויקת ואפילו בווליום הנכון - כזה שלא דורש שיחה אם לא מתחשק, אבל גם לא מעיק על מי שמנסה לנהל אותה. החלונות הממוסכים קצת חשפו את הכלום המאתגר שבחוץ וקצת יצרו אינטימיות. כשיצאנו החוצה התברר שיש אפילו חנייה בחוץ. שווה.


"סרגוס", רח' המלאכה 8, ת"א, טלפון:03-5615121, פתוח: 24 שעות, 7 ימים בשבוע.