איפה המתנדבות הסקנדינביות?

יום אחד בנצי הביא הביתה מתנדבת. כבר דיברנו על זה שהוא מעולם לא היה מגנט לכוסיות, אבל במקרה הזה אנחנו נשבעים שלא מדובר במשחק מלים, תחמון או הרמה לאיזו דאחקה. זאת הייתה מתנדבת אמיתית: סקנדינבית, בלונדינית ושרופה כמו לובסטר מעבודה בקטיף מלונים בקיבוץ סעד, שם פגש אותה.

אוקיי, היא לא הייתה מלכת היופי וגם קצת שמנמונת, אבל כשבאה אליך בחורה שוודית ואומרת לך במבטא סקנדינבי "קח אותי לגן עדן", אתה לא אומר לא. אבל שוודית וקוץ בה - הבחורה כל כך התלהבה מהלבנט שמהר מאוד איבדה את המבטא, הדביקה את אוצר המלים שלנו, ואפילו החליפה עם אימא שלנו עקיצות במרוקאית.

ביום שהיא צבעה לשחור בנצי נשבר, נפרד ממנה בנימוס וחזר לישון באלכסון. לאימא שלנו, שחזרה בדיוק מבית הכנסת אחרי שברכה "הגומל" שהילד שלה לא הולך להתחתן עם גויה, הוא הסביר שאם היה רוצה בחורה משלנו, כבר היה הולך על המקור.

אותה תחושה ממש שבה והופיעה אצלנו כשביקרנו ב"אנדרסן". היא התחילה כמסעדה סקנדינבית (ומכאן השם), וכשזה לא ממש קרה גייסה את אלי מזרחי, לשעבר כתית, שיהפוך אותה למסעדה ים תיכונית, עם נגיעות צרפתיות, אפריקאיות, או במלים אחרות, בדיוק כמו כל המסעדות האחרות שנפתחות באזורנו חדשות לבקרים. אתם יודעים, אלה שיש להן תפריט מקורי, בדיוק כמו של כל השאר.

התחלנו את הערב הרומנטי עם הסקנדינבית הים תיכונית שלנו בפתיח קטן של מרק גזר וקינמון שהוגש בכוסות קטנות של קפה שחור. היה טעים. משם התחיל מסלול בנאלי שמוכר לכל מי שביקר במסעדה בתל אביב בשנתיים האחרונות: לחם הבית עם פנכות של חמאה ואיולי, קרפאצ'ו בקר לא מרגש (38 ש"ח) וקבב דג ים (32 ¤) - עוד מנה מוכרת מדי שעשתה הכול לא לשחות נגד הזרם (מבינים? קבב דגים - לשחות נגד הזרם...).

לשמחתנו הרבה, את הרושם שהשאירו הראשונות הבנאליות הללו תיקנו במשהו שתי מנות נוספות, אחת של סלט שורשים חמים ונעים שבו נחו ירקות צרובים, קריספיים ומענגים לצד רוטב מוצלח ומאופק בתוספת פירורי רוקפור (32 ¤). הצלחה נוספת נרשמה במנה של כבדים עם ריבת בצל על חציל קלוי ביוגורט (32 ¤). אז נכון שכבדים כולם עושים וחציל קלוי ביוגורט מתחילים אוטוטו להגיש גם בבורגראנץ', אבל השילוב של השניים הפתיע לטובה ושם לנו חיוך על הפנים בציפייה להמשך (מצד שני, יכול להיות שהחיוך היה בגלל יין הבית המוצלח ושני הקוקטיילים שהתחילו לעבוד).

לצערנו הרב החיוך שלנו נמחק מהר מאד עם שתי עיקריות מאכזבות: חריימה של בורי (65 ¤) שחה ברוטב עגבניות מימי ותפל והיה לא פחות ממעליב. איפה עושר הטעמים? איפה החריפות? איפה שושי ובכור כשצריכים אותם?! גם חזה עוף (49 ¤) צמיגי על מצע אורז בר, שגרגריו היו קשים מדי לטעמנו, היה מבאס. בכלל, אם מישהו מכיר מנה מדהימה מחזה עוף - שיודיע לנו כי אנחנו עוד לא פגשנו אחת כזאת (עם כל הכבוד, השניצל של קפה נואר לא נחשב מנה מדהימה).

בערך בשלב הזה יצא אלינו אלי מזרחי השף. מה נגיד לכם, בחור צעיר, נחמד, שאולי קצת מיהר לפתוח מסעדה מבלי שגיבש איזושהי אמירה ברורה. האוכל באנדרסן מנסה להיות כמו כל האחרים, אולי כי אחרי הכישלון המפואר עם התפריט הסקנדינבי מה שמניע את קברניטי המסעדה הוא הפחד מכישלון נוסף. אבל כמו שאמר פעם אוצ'ו: "הדבר היחיד שצריך לפחד ממנו הוא הפחד עצמו". ולא, אנחנו לא מתכוונים לאושו אלא לאוצ'ו, דודו אוצ'ו שהיה שכן שלנו.

היו גם קינוחים (28-35 ¤). רוצים לנחש לבד? צדקתם! קרם ברולה, טראפלס ומוס שוקולד לבן עם תותים. לא רע, לא מסעיר. ככה זה כששוודית מנסה להיות כמו כל המקומיות.