האיש שאהב מטבחים נקיים

אני לא אוהב טייק אוויי, לא מת על בישולים במטבח, ובכלל, לא ממש אוהב לשבת בבית. לגבי העניין השלישי, עדיין לא הצלחתי לפענח את הסיבה. השניים הראשונים קשורים למחלה של סדר וניקיון. על פניו זה לא אמור להפריע לי לאכול בבית מדי פעם, אבל נוסף על הכל אני עצלן, כך שאת רוב משנתי הקולינרית אני מממש בבתי הקפה והמסעדות סביב ביתי. נכון, זה לא חסכוני, אבל בהחלט פחות מעיק משטיפת כלים וניקוי שאריות רוטב מהשולחן.

הבחירה בבטי פורד היתה מקרית: שיטוט באינטרנט פלוס היכרות עם המקום, ידעתי שקשה ליפול. הלכתי על הפשוט: למנה ראשונה כבד קצוץ (15 שקל), בעיקרית שניצל, פירה וסלט ירוק (40 שקל). הבית נכנס להיכון. אילתרתי מפה לשולחן, הוצאתי סרוויס, וקיוויתי שהכל יעבור בשלום. לא האוכל, הלכלוך.

לאחר 25 דקות (הפתיעו) ושיחת חולין קלילה עם השליחה פתחתי את האריזה דרוך מתמיד. כמה שניות אחר כך כבר העזתי לחייך: הכבד והבצל ארוזים בנפרד, וכמוהם הפירה, הסלט ושתי פרוסות הלחם השחור, לכל אחד מהם אריזת פלסטיק קשיחה, כזו שאמי הפולנייה היתה מנקה ושומרת בבית. השניצל הוגש במגשית שחורה כשלצדו נח פלח לימון.

בתום הארוחה גיליתי שהשד לא היה נורא כל כך. בחמש דקות שטפתי את הצלחת והסכו"ם, עוד דקה לקח לי להכניס הכל לשקית הקרטון הקשיחה (חוץ מהכבד, שנשאר במקרר לארוחת הבוקר), ודקה נוספת להעלים את הראיות בפח מחוץ לדירה. כנראה שלזה התכוונו ב"שבע דקות מטכ"ליות".

בחלק הזה של אני אמור לספר איך היה האוכל, אבל תודו שדי נמאס לכם שכל נודניק עם מחשב וקשרים במקומון הופך למבקר קולינרי. אני לא יכול להסביר את המרקם של הפירה, לא ברור לי איזה תבלינים שמו בכבד או מתי נשחט העוף של השניצל, אבל היה טעים, מאוד. אחרי שעה נכנס שותפי לדירה ושאל אם אני רוצה ללכת לאכול. הבנתי שהמהלך הצליח. כל זכר לבטי פורד נעלם כלא היה.

"בטי פורד". נחלת בנימין 48. טל' 5100650. משלוחים: כל השבוע 12:00-24:00.