זהו, זה נגמר

אחד הוויכוחים הנצחיים בין חובבי האלכוהול הוא "איזה משקה אלכוהולי נחשב לטוב יותר". זה יגיד קוניאק, ההוא יאמר וויסקי וההיא תזכיר את הליקר המיושן ששם את כולם בכיס. פחות מעניין מי צודק, ויותר מעניין מדוע אף אחד לא מזכיר בויכוח את משקאות ה- RTD, הידועים בארץ בכינויים "בריזרים" ובשאר העולם כ"אלכופופס".
לא תמצאו הרבה אנשים שיודו כי אלכופופ זה או אחר הוא האלכוהול האהוב עליהם, ויחד עם זאת מדובר אולי בטרנד הסוחף ביותר בעולם האלכוהול העולמי בעשור האחרון.

משקאות ה- RTD (Ready To Drink) מורכבים, בדרך כלל, מערבוב משקה אלכוהולי (וודקה, וויסקי, רום, ליקר וכו') עם מיצים וסודה. למעשה, אלה קוקטיילים מבוקבקים שרמת האלכוהול בהם לא עולה על 4% -6%. הטעם המתקתק/חמצמץ שמשתלב באלכוהול עזר להרבה אנשים, שלא אוהבים לשתות אלכוהול כי זה לא טעים להם, להיכנס לעניינים.

אופנת ה- RTD העולמית החלה בלונדון, קיץ 1995. הדור האנגלי הצעיר וסמוק הלחיים היה בעיצומו של גל מסיבות הרייב וההאוס ששטף את אירופה. הם מאסו במשקאות הישנים והכבדים שדרשו כוס עם קרח ונשפכו על הרחבה וחיפשו משהו חדש שלא יעכב את הברמן. בירה נחשבה למשקה מסורתי ואנכרוניסטי מדי עבורם, וכך הגיעה שעתם היפה של האלכופופס.

"Two Dogs" היה מותג ה- RTD הראשון שהגיע ללונדון, מעין לימונדה אלכוהולית חביבה שהגיעה מאוסטרליה. מיד אחר כך הגיע " Vodka Hooch". שני המותגים האלה שינו לחלוטין את תפיסת השתייה בקרב הצעירים הבריטיים: לא עוד ריקודים תוך הקפדה על כך שהבירה לא תישפך מכוס הפלסטיק, אלא בקבוק זכוכית ביד, טעם מתקתק ואלכוהול, שיכול - אם שותים מספיק - לדפוק את הראש.

המגמה החלה להשתלט על נתיניה של המלכה ובשל הקשר שרבים עשו בין ה- RTD למסיבות ולסמים שנצרכו בהן, החל גל של אנטי- RTD שהובל על ידי הממסד השמרני. בשנת 1997, הוציאה "The Free Church Defense Association" מנשר, ובו נאמר שמי ששותה משקה אלכופופי מסייע לעבודת השטן. ההורים השמרנים העדיפו שהילד ישתה בירה בפאב אחר הצהריים ויתחבר לשורשים הבריטיים מאשר שישתה עוד RTD ויתחבר לשורשים הכימיקליים של האקסטזי וה- LSD. במקרה הזה אפילו לוציפר עצמו לא עזר, וככל שהטענות נגד המשקאות הללו התגברו, כך הצעירים הרגישו כמורדים במוסכמות, והטרנד צבר תאוצה.

מלונדון חלחלה האופנה האלכוהולית החדשה לשאר אירופה, ותפסה נתח שוק מכובד בעיקר במדינות הים התיכון. כנראה שמזג האוויר החמים, השמש הקופחת ומסיבות החוף האינסופיות עשו את העבודה. לא הייתה מסיבה שווה אחת באירופה שלא לגמו בה אלכופופ כזה או אחר, ובמהירות רבה אירופה כולה נדבקה באופן רשמי באלכופופיה.

שוק ה-RTD העולמי הלך והתעצם, עד שהיום יש בשוק קרוב ל-200 מותגים שונים. מרצון או מחוסר ברירה, אל החגיגה הצטרפה כמעט כל יצרנית אלכוהול שהוציאה את גרסת ה-RTD שלה. רובם לא הגיעו ולא יגיעו לארץ, אבל אפשר היו בנמצא אלכופופס כמו "קלואה אנד מילק" (עם חלב), "ג'ק דניאלס טנסי גולד" (עם ג'ינג'ר אייל), "אבסולוט קאט" (עם מיץ ליים וסודה), "J&B מאק" (עם מיץ ליים ועשבי תיבול) ועוד.

גם לישראל הגיע טרנד ה- RTD, אך בעוד הוא שטף את אירופה בסוף שנות ה-90, אצלנו הוא תקע יתד רק בתחילת המילניום החדש. בישראל תפסו בעיקר שני מותגים: 'בקרדי בריזר' (שהושק בעולם ב- 1994) ו'סמירנוף אייס' (שהושק ב- 1999). מותגים אחרים הצליחו להכות שורשים, אך בהיקף מצומצם יותר, ביניהם 'קמפרי מיקס', 'קריבייאן טוויסט' ועוד.

בארץ כולם שתו אותם: קלאברים, בלייני ברים, בחורות שלא רצו וויסקי כי חם מדי, ובחורים שסופסוף יכלו לשתות משקה שבאמת היה טעים להם בלי להיראות חנונים.
הברמנים, באותה תקופה, נתקלו באמביוולנטיות לא פשוטה: מצד אחד עומד האינטגריטי המקצועי שצועק באוזן "בריזרים זה לא פיכסה", ומצד שני – הרווח הכלכלי. בעלי ברים רבים העדיפו למכור בקבוק אלכופופ במחיר של 25-30 ש"ח, כי הם ידעו שהוא נלגם כמו בירה (10 דקות גג והבקבוק ריק) והביא את האנשים בקלות אל קניית המשקה הבא.

אם לפני מגיפת ה- RTD, לקוחות שלא שתו אלכוהול הסתפקו בדיאט קולה - האלכופופים פתחו להם צהר לעולם האלכוהול, וגרמו להם להיראות ולהרגיש מגניבים ובעניינים. הברמן תמיד יעדיף שלקוח שאינו שותה בדרך כלל משקה אלכוהולי כי לא טעים לו, ישתה אלכופופ מאשר שיישב חצי שעה על דיאט קולה. זה לא האידיאל, תמיד עדיף למזוג שוט של משהו טוב באמת, אבל היתרונות ברורים.

והנה, הגיע הקיץ ואיתו מזג האוויר המהביל, אך נדמה שהסערה האלכופופית שככה לה. כבר לא רואים בכל מקום 'בריזרים' ו'סמירנוף אייס', הפרסומים גוועו וגם הדיבור אודותם. אז מה קורה פה?

נראה שאופנת ה- RTD נמצאת בשלבי גסיסה מתקדמים. הקיץ האחרון הוכיח כי השתיין פה הפסיק להיות מהיר ועצבני, ונותר רק עצבני. בקיץ הבא, כך מנבאים בעולם האלכוהול, ייעלמו האלכופופים מלילותינו כמעט לחלוטין- לא רק בישראל, אלא בעולם כולו.
הסיבה היא שהם הפכו להיות משעמים ולא רלוונטיים. אם לפני שנתיים-שלוש זה היה מגניב לעמוד בבר ולהחזיק בקבוק גזוז אלכוהולי וצבעוני, היום זה הפך לטרחני ולא אופנתי בעליל, וכידוע מה שלא אופנתי בעולם האלכוהול, לא יכול להמשיך לחיות.

כל האופנה הזו, מעבר לחיובי ולשלילי שבה, הייתה יקרה מאוד. כל בקבוק עלה המון כסף לבעלי הברים (בין 5-7 ש"ח) והתמחור ללקוח היה גבוה באופן יחסי לאיכות. חוץ מזה אי אפשר לבנות תדמית של בר או מועדון על משקאות RTD בלבד.
אז מה יעשה עכשיו הבליין התל אביבי הממוצע? יחזור לשתות שליש גולדסטאר ודיאט קולה? כנראה שלא. כאן נכנסים לתמונה הברמנים. הם יהיו אלה שיחליטו מה ישתו כל הלומי הקרב האלכופופים. בין אם עוד סאוור, קוקטייל מתקתק או משהו אחר וחזק.