פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תרנגולת בשלולית של צבעי זהב

      בדרך כלל הוא לא חסיד גדול של עוף, שברבים, עופות, נשמע לו אפילו גרוע יותר. אבל יש אחת שלמענה מוכן אייל שני לחרוג ממנהגו

      בעוד אני אוכלת לחמנייה לבנה עם גבינה צהובה וחמאה, יושב הטבח הצנום לידי ובראש גזוז תלתלים בולע את הקורנפלקס ספיישל קיי שלו עם החלב הוורוד, 1%, ומבט צודק 100% בעיניו. "חבל שגם את לא מתחילה את היום עם זה, זה היה משנה לך את כל ההמשך", הוא אומר לי ואני נושכת את הלחמנייה שלי, בלא אומר, במבט מתריס, כאילו יושב מולי נציג קלוגס בישראל.

      בהמשך היום אני אכן מרחרחת ללא הרף אחרי פחמימות וסוכרים בעוד הוא אוכל תפוזים עם ריח עמוק של חורף שעדיין איננו, שורק לעצמו ומדלג באווירת חול המועד לקצבייה, לקנות משהו, שיהיה לחג השני של סוכות, הושענא רבא ושמיני עצרת שחותמים בשעה טובה את שרשרת חגי תחילת השנה, עד חנוכה.

      למחרת הוא מצליח להפתיע אותי, למרות שאנחנו מכירים לא מאתמול. כי בדרך כלל הוא לא חסיד גדול של עוף, שברבים, עופות, נשמע לו אפילו גרוע אף יותר. "זה אוכל של מוסדות", הוא אומר תמיד ביובש. לא עוזרים ההסברים העממיים שלי שעוף הוא מה שאוכלים רוב האנשים, הלא צמחונים, רוב הזמן. בבוקר הזה הוא מחייך חיוך קטן ומסתורי. "הבאתי לך לחמנייה מהמכולת, מתחשק לך?" אני מסתובבת אליו, נדהמת. "אתה הבאת לי לחמנייה?"

      "כן", הוא ממשיך להיות מבסוט מהתעלול שלו.

      "דווקא לא מתחשקת לי לחמנייה הבוקר", אני נזהרת בשל תחושה סמויה של מלכודת.

      הוא מפשפש בשקיות ומניח על משטח העבודה תרנגולת שלמה, ככה, ומתחיל לצלות פלפלים אדומים ובצלים על הפלנצ'ה. הפלפלים מתפצפצים באש עד שאני שואלת אם לא כדאי לו לעבוד עם משקפי ריתוך. "אני יודע להימלט מהם", הוא ממשיך לזמזם לעצמו בעליזות.

      כבר צהריים והתוכנית שלנו להגיע לסוכה במדבר צריכה לצאת לדרך, כדי להשלים אותה בשעה סבירה לפני החושך שיורד מוקדם כל כך. הוא ממשיך לזמזם בנחת ואני מבחינה שהלחמנייה הלבנה שלי, אותו מצבור טעים של פחמימות ריקות, נעלמה לה. אין שום סיכוי בעולם שהוא אכל אותה, כי בשבילו היא אם כל חטאת, והילדות הרלוונטיות לאכילת לחמנייה לא בבית.

      אני מחזירה את הקטנה מהגן על התלת-אופן, שהפך לרכב הרשמי שלה מאז יום כיפור. היא ממאנת ללכת ברגל ובטח שלא מוכנה עוד להשפלה של להיות מוסעת בעגלת תינוקות. היא רוכבת על האופניים ישר ובמהירות, אבל בזמן שהפנימה יפה את אמנות הרכיבה המהירה הרי שכלל לא טעמה מאמנות העצירה לפני כביש או בירידה חדה.

      כישורים חלקיים אלה של נסיעה באופניים, גרמו, כנראה, לכך ששכבתי שלושה ימים במיטה במצב גב של 85 אחוזי נכות. ב-15 האחוזים האחרים השתמשתי למרר את החיים לכל מי שנמצא סביבי. כל כך נמאסתי על כולם, עד שהם ניגשו לברר בסוכנות נסיעות כמה יעלה לשלוח אותי להבראה בקרקוב, שם יהיה מי שיבין אותי.

      סוכות באווירת קרחנה

      "אני מכין לך הפתעה לחג", אמר הטבח, חיבק את הצב שלו, ורץ אל התנור כאילו יש לו שם בית סודי. אחרי שלוש שעות חזרו כולם ושאלו, "מתי נוסעים, או בעצם מה אוכלים?"

      "זה סוד", השיב הטבח.

      "סבבה שזה סוד", אמרה הבכורה, "אבל מתי אוכלים אותו", כי בגיל ההתבגרות פחות משנה מה אוכלים, הדגש הוא על מתי אוכלים את מה שזה לא יהיה.

      המרכזית הבינה שלא כדאי לה להתעסק עם אף אחד מאתנו, סגרה את הדלת ושקעה בעולמות משלה, והקטנה המשיכה לפדל עם קסדה במסדרונות הבית, נתקלת כל פעם במכשול אחר, מתרסקת על הרצפה ומוכיחה שוב ושוב את יעילות הקסדה גם בנסיעות מאוד קצרות.

      רק אחרי הצהריים כשעוד לא התקרבנו בסנטימטר אחד לכיוון המדבר, הוא נעמד מעל תבנית עם משהו שנראה פשוט כמו עוף בתנור. "נו מה פה הסוד הגדול. וואו, עוף בתנור", סיננה הבכורה שעד אז הספיקה כבר לאכול קערת כריות, משקה בוקר ושלוש דובשניות מרוב שהיא מתמחה בדחיית סיפוקים. הטבח לא ענה.

      "אתה חייב להפסיק עם המסתורין הזה", אני אומרת לו. "מה כבר יש לעוף הזה, הוא עוף מדבר? הוא בעצם יונה?" ברגע הזה הוא פורץ בצחוק גדול, רגע של שחרור סרעפת לקראת שמחת בית השואבה.

      "דבר אלי", אני מתחננת, "או שאחבוט בך עם ערבה, כמנהג החג".

      סוף סוף הוא מדבר. "זה לא סתם עוף, זה סנדוויץ' עטוף בעוף". עכשיו אני מבינה לאן נעלמה הלחמנייה הלבנה, הוא טבח אותה בתוך תרנגולת, והפך אותה למילוי. כי כנראה קרא בכתובים שבחג סוכות, מצווה לחגוג על ההרגלים הרעים של בני הבית, וזאת בניגוד לרוב החגים המדכדכים שבהם סתם מזכירים לנו כמה סבלנו גם בעבר, בכל מקום שהיינו בו. בסוכות יש אווירת קרחנה, לילות בלי שינה, ארוחות בלתי נגמרות, קישוטים ומפגני תאורה.

      וזה עוד לא נגמר. את תכולת התבנית הוא מעביר באקסטטיות לתוך סיר, ועל הסיר הוא מדביק בצק, שהכין לגמרי לבד, על זה תעיד שכבת הקמח שעל רצפת המטבח, ואוטם. "אנחנו כבר יוצאים", הוא ממלמל לעברי. "ומה זה בדיוק צריך להיות", אני שואלת, "עוף בסגנון בתיה עוזיאל, או שזה צורה חדשה של התגוננות, המצאה של פיקוד העורף, איך לשמור על עוף שכבר הכנתם במקרה של התקפה אטומית". הוא לא מגיב. מומחה לפרובוקציות.

      אנחנו אורזים את הסיר הלוהט, יורדים למכונית בשירת "זה קורה כשהדרך מתמשכת..." נאספים פנימה ויוצאים. הפקק של יום חמישי פוגש אותנו ביציאה לאשדוד, הוא אומר "אמרתי לך שכדאי לנסוע בכביש 6", ואני אומרת פשוט, "מצטערת, חשבתי שלכולם נמאס מהפקק הזה והוא כבר לא קיים", וחוזרת לשקוע ב"שיר טיול" מהדיסק הראשון של אביתר בנאי, שנמצא פתאום במגירת הכפפות ובין השריטות עוד עושה את העבודה.

      הבכורה שנגמרה לה הסוללה של האייפוד אומרת, "אתם קולטים איזה ריח של עוף יש כאן". הקטנה ישנה בתוך האדים של ארוחת הערב ואנחנו חולפים על פני ניר בנים וחוצים את קטע הכביש המתפצל שאחריו נפרס סוף סוף המדבר, שבימים האלה של אוקטובר לא תמצאו בו, למעט כמה רמזורים שפזורים פה ושם, שום ירוק, עד בוא הגשם הראשון.

      כשפתחנו את הסיר היה שם באמת עוף טעים מאוד ולצדו ירקות צלויים, זהובים להפליא, וכן, גם סנדוויץ', חום ומותש למראה. מצד שני נשארנו עם שני ממרחים מופלאים של פלפלים ושל זיתים, שהוכנו בשביל הסנדוויץ' של התרנגולת, אבל מחר אפשר יהיה למרוח אותם בשמחה על הלחמנייה הלבנה של הבוקר. נקמת הפחמימות הריקות.

      תרנגולת ממולאת

      ל-4 אנשים רעבים, או 6 מנומסים:

      אוכל שממלאים בו אוכל אחר הוא לרוב תערובת עתידית, בלתי אכילה בהווה, כזאת שתמציתה הוא דחיית סיפוקים מיידיים. בעולמנו קיים הקישקע, אותו מעי דקיק ושקוף, המוחלף כיום לרוב בשרוול ניילון מודרני, שמכיל בתוכו קמח, שמן ופלפל שחור. תריסר שעות בישול הופכות את הצינור הזה לגן עדן שאליו מתגעגעים כל החיים.

      סנדוויץ' עטוף בתרנגולת מחדד את עוצמת דחיית הסיפוקים, לא בגלל שהסנדוויץ' אינו טעים חס וחלילה. ההיפך, סנדוויץ' הוא הדרך המהירה ביותר להגיע ממצב של הכנה למצב של אכילה. אבל בעוד פינו נפתח לבלוע אותו אנחנו מוצאים את עצמנו משנים בבת אחת את כיוון תנועת הידיים ומפנים אותן אל פתח בטנה הפעור של התרנגולת. זוכרים את הקישקע? דמיינו מה יהיה כשסנדוויץ' יתבשל בבטנה של תרנגולת.

      בצקים כדוגמת לחמניות לייט, לא מיועדים לבישול בתוך סיר ועוד אחד שמלא באדים, הן פשוט יימסו בתוכו ויהפכו לספוגיות. תרנגולות, לעומתן, דווקא כן מיועדות לבישול, אחרת איך אפשר לאכול אותן? לכן בישול משותף שלהן צריך להתבצע מהר יחסית, בסביבה אינטימית-הרמטית כדי שיוכלו להתאחד.

      הסיר המתאים ביותר לכך יצוק מפלדה ומצופה מבפנים בשכבת אמייל שחורה. והדרך להבטיח שלא יברחו ממנו אדים בעת הצלייה היא בחגורת בצק חי שתדביק את המכסה לסיר. כדי למנוע צלייה רטובה מדי, צריכים כל חומרי התבשיל להיות יבשים ככל שניתן. וכדי להבטיח שבתבשיל הסופי כולם יהיו מוזהבים, צריך להזהיב אותם, כל אחד בנפרד, לפני כניסתם לסיר. אחרת, האדים ימיסו את הזהב.

      ממרח פלפלים

      2 פלפלים ירוקים חריפים, קצוצים גס
      2 שיני שום קלופות, קצוצות גס
      2 כפות שמן זית
      2 כפות פרמזן מגוררת
      גרידה מ-1/2 לימון (הצהוב או הירוק בלבד)
      12 עלי ריחן, קצוצים גס
      עט מלח

      כותשים את כל החומרים במכתש, או במעבד מזון, לתערובת חלקה.

      טפנד קלמטה

      חופן זיתי קלמטה, ללא גלעינים, קצוצים גס
      2 שיני שום קלופות
      1/4 פלפל ירוק חריף, קצוץ גס
      1 כף שמן זית

      כותשים את כל החומרים במכתש, או במעבד המזון, לתערובת הומוגנית, לא חלקה.

      הלחמנייה

      לחמנייה שיכולה להידחס לבטן התרנגולת, רצוי מקמח לבן, לא קלה
      ממרח הפלפלים
      הטפנד
      פלפל אדום, בצל, פרוסות חציל ועגבניות, צלויים בתנור בשמן זית, או על הפלנצ'ה
      6 פרוסות סלאמי משובח
      1 זר קטן של פטרוזיליה, קצוצה
      1 בצל ירוק, קצוץ גס
      קמצוץ פלפל שחור, גרוס גס

      חוצים את הלחמנייה לאורכה, אך לא מנתקים את שני החצאים. מורחים אותם תחילה בממרח הפלפלים ואחר כך בטפנד. מרפדים בירקות הצלויים ובסלאמי, מפזרים פטרוזיליה, בצל ירוק ופלפל שחור, סוגרים ומהדקים.

      בעזרת חוט מטבח, קושרים את הסנדוויץ' לאורכו, כמו שקושרים נתח בשר.

      מחממים מחבת, מוסיפים מעט שמן זית, וכשהוא מגיע לטמפרטורה של טיגון חביתה, מכניסים לתוכו את הסנדוויץ'. מזהיבים מכל הצדדים ומחלצים לנייר סופג.

      התרנגולת

      תרנגולת טרייה מאוד, במשקל 1.8-1.6 ק"ג, שטופה ומיובשת היטב שמן זית להזהבת התרנגולת
      2 ענפי רוזמרין או מרווה

      מחממים את התנור לטמפרטורה של 190 מעלות.

      מורחים את החלל הפנימי של התרנגולת במה שנותר מממרח הפלפלים והטפנד וטומנים בתוכו את הסנדוויץ'. קושרים את רגלי התרנגולת בהצלבה לאחוריה בחוט מטבח, ומכניסים מתחת לקשר את ענפי הרוזמרין או המרווה. מזהיבים במחבת גדולה במעט שמן זית.

      סיר פלדה גדול מעט ממידות התרנגולת, עם מכסה
      50 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות
      6 בצלים קטנים, לא מקולפים
      2 ראשי שום חצויים לאורכם, משוחים בשמן זית, מומלחים
      4 תפוחי אדמה בינוניים, קלופים וחצויים לאורכם, משוחים בשמן זית ומומלחים

      מניחים את התרנגולת בסיר, מוסיפים את השומים החצויים, הבצלים ותפוחי האדמה. מפזרים מעל את קוביות החמאה. מכסים במכסה.

      1 כוס קמח מעורבב עם 1/2 כוס מים עד לקבלת "דבק בצק"

      אוטמים את הפתח הצר בין הסיר למכסה בעזרת הבצק, במעין חגורה עבה. מכניסים לתנור, שליש תחתון, וצולים שעתיים. הסיר אטום, אין סימנים למה שמתרחש בפנים, אין ריח. שום דבר לא יוצא מהסיר, רק חגורת הבצק הולכת ומזהיבה.

      חלפו שעתיים, מחלצים את הסיר מן התנור. הסיר צריך עוד 5 דקות עם עצמו כדי להירגע. כעת שוברים את מעטפת הבצק. תרנגולת זהובה, טובלת בשלולית רדודה של מיצים סמיכים שנמסו לתוכם כל צבעי הזהב. בפנים מחכה הסנדוויץ' שהתאחד עם התרנגולת, עדיין קשור בחוט. גוזרים ואוכלים.