מהרגע שהיגרתי מישראל לתל אביב, חלמתי למצוא את "הבר שלי". נדמה היה שכל תל-אביבי יכול לשלוף את שם הבר האהוב עליו ביותר, מתוך שינה. והתשובה השכיחה ביותר לשאלה מדוע דווקא הבר הזה, היתה "כי אני גר ממש ליד". זו סיבה מצוינת, בעיקר מפני שבילוי בבר מרוחק יותר מ- 10 דקות הליכה מהבית מצריך כלי רכב ממונע, ובמטרופולין סבוך ונטול מקומות חניה כמו תל אביב, הסיכוי לבלות את הערב במכונית גדול מהסיכוי לבלות הערב בבר.
בעקבות החיפוש ההמוני אחר בר "קרוב לבית", צמחה בשנתיים-שלוש האחרונות אופנה חדשה-ישנה: "הבר השכונתי". אם המגה-בר היה המלך, הרי שהבר השכונתי הוא הטוען החדש לכתר. כמעט כל בר חדש שנפתח מתהדר בתואר "בר שכונתי", כשהכוונה, בד"כ, לבר שאפשר לשתות בו בירה לא מחייבת בלבוש לא פורמאלי, ושהבילוי לא יגרום לחשבון הבנק לעבור זעזועים קשים מדי.
מסע החיפושים אחר "הבר שלי" הוביל ל"אילקה", שכבר מספר חודשים נחשב לאחד הברים המדוברים בת"א. הוזהרתי מראש שעדיף להגיע מוקדם מאוד או מאוחר מאוד, אחרת אין מקום ישיבה פנוי, ולכן קבעתי עם הקורבן התורן ל- 21:30. כמובן שהתעכבנו. חשבנו יום שני, תחילת שבוע, חורף, קר, מי יוצא מהבית? כשפתחתי את דלת העץ ב-22:00 הבנו שכנראה כולם יוצאים, מכיוון שהאילקה היה מלא מפה לפה. עיצוב יפהפה, הכולל טפטים רטרו על הקירות, מנורות ישנות המאירות את הבר, כמה כיסאות צמודים לקירות ומדרגות רחבות המובילות לקומה השניה. מסביב לבר עץ בצורת "L" ישבו כ-50 איש, כשעוד 30 מאחרים כמוני עמדו והתפללו שמישהו מהיושבים יתעייף, יבקש חשבון ויפנה מקום. זה קרה לעתים נדירות.
סימנתי לברמן הג'ינג'י (שאח"כ נזכרנו שעבדנו יחד בעבר) שאם מתפנים שני כיסאות שיזכור אותי, ושיביא בינתיים בקבוק בקס (21 ש"ח) כי לא נעים לעמוד עם הידיים בכיסים. הוא סימן "אוקיי", הגיש את הבקבוק והמשיך בעבודה. שני ברמנים היו בבר, וניכר היה שהרבה לקוחות קופחו בשל כך. להשתלט על 90 איש עם שני ברמנים זו משימה כמעט בלתי אפשרית. המשכנו בעמידה בת כשעה. הבטנו סביב והרגשנו מאוד מוזר. המקום היה מלא, האלכוהול היה בכוסות, עלמות חן צעירות לצד גברברים מפוצצי הורמונים מסביב, אך כמו במסיבות כיתה ו' הבנים יושבים עם עצמם, מתים להתחיל עם הבנות שיושבות עם עצמן ומתות שיתחילו איתן, ואף אחד מהצדדים לא עושה את הצעד הראשון. משהוא באווירה של המקום פשוט לא דופק.
האשם העיקרי באנמיות הזאת היה באותו הערב הפס קול המוסיקלי. אחד הבעלים ניסה כנראה, למצוא את רשימת השירים הכי לא אחידה שקיימת, ובעצב רב אבשר לכם כי הוא עמד במשימה, ובגדול. לא נשמעו שני שירים רצוף מאותו ז'אנר, וחיבורים כמו דני ליטני-ג'יפסי קינגס, עברי לידר-פינק פלויד וברי סחרוף-תום ג'ונס גרם לחבר'ה מסביבנו לעמוד חסרי תזוזה, בלי שום חשק להזיז את האגן או את האגו. היה ניסיון לשים את Love is in the air"" כדי להרים את מצב הרוח, אך לא היתה מספיק אהבה באוויר כדי שמשהו יעיר את האנשים מהתרדמה שנחתה עליהם.
לאחר שעה של עמידה הצליח הברמן למצוא לנו שני מקומות פנויים. התיישבנו באנחת רווחה וביקשנו את התפריט. האלכוהול די זול, בירות במחיר סביר (חצי גולדסטאר ב-22 ש"ח), ותפריט האוכל מחולק למבחר מאזטים ב-12 ש"ח (כבד קצוץ, עלי גפן ועוד) ומנות קצת יותר גדולות כמו טורטיות, סלטים ושאר ירקות. שותפתי הזמינה לאחר התחבטויות ארוכות עם הברמן, ג'ין גורדונ'ס (26 ש"ח) עם ביטר למון, בעוד אני ביקשתי וודקה תפוזים, מתוך כבוד למשקה שהכניס אותי לעולם האלכוהול. התבעסנו כשגילינו שכל תוספת משקה קל שנמזגת לכוס ולא מוגשת בצד, מחוייבת בתוספת יקרה מדי של שבעה שקלים. מכיוון שלא ראינו מישהו אוכל על הבר, החלטנו להיות החלוצים והזמנו טורטיית עוף ואווז מעושן (34 ש"ח), שהגיעה עם סלט קטן, גווקאמולי ורוטב סלסה בצד. מנת בר טובה מאוד, טעימה ומשביעה. היא עשתה מקום בכבד לעוד וודקה תפוזים.
האילקה המשיך להתמלא, האווירה המשיכה להיות אנמית, וכמעט כולם שתו בירה. המוסיקה המוזרה לא הפסיקה להתנגן גם בשעה 1:30, כשהמקום החל להתרוקן. ביקשנו חשבון, נפרדנו מהג'ינג'י ויצאנו לאוויר הקריר של דיזנגוף.
לומר שנהנינו באילקה כמו שלא נהנינו בשום בר אחר? לא. לומר שהיה נורא ושלא נחזור לעולם? גם לא. זה היה ערב בעוד בר תל אביבי שלא סגור על עצמו ועל איזו חוויה הוא מציע לחיות הלילה המקומיות. אם ישימו שם דגש חזק יותר על המוסיקה ועוד טיפה יחס מהברמנים יש סיכוי שהאילקה תהפוך לאחד הברים הטובים בתל אביב. עד אז נמשיך בחיפושים.
"אילקה", דיזנגוף 146, תל אביב.