ביקורת יין: מוציאים את עמק הרון מהארון

טעימת השבוע מוקדשת ליינות יקב גיגאל (Guigal) מעמק הרון, צרפת. יקב גיגאל ממוקם בכפר אמפואה, שבצפון עמק הרון ומשפחת גיגאל מייצרת בו יין מ-1946. מלך הזנים של האיזור הוא, כמובן, הסירה. נותן הטון מבין הלבנים הוא הויונייה.

גיגאל מייצרים יינות מוצלחים במיוחד, בכל רמות המחירים. היינות שלהם מיטיבים לייצג את הטרואר ממנו הם מגיעים. הם מלאי אופי, נטולי חנפנות, ניחנים לעיתים בקשיחות מה, ועם זאת יש בהם איזו רכות. הם אינם כבדים עד בלתי אפשריים, בוודאי עבור הלוגם המקומי באמצע הקיץ, כמו יינות בורדו או רבים מהיינות המקומיים, וגם את המסיביים שבהם אפשר ללגום כשחם. מבחינה זו מיישרת המסורת האזורית שם קו עם האקלים המקומי בעמק הרון, שבקיץ יכול להיות חם מאד.

קוט דה רון לבן ואדום מוצלחים במיוחד הם יינות הבסיס כאן. כשמעלים הילוך מגיעים ל'גיגאל קרוז הרמיטאז' ' ו'גיגאל סאן ז'וזף' – שתי יציאות ה-VALUE FOR MONEY של הטעימה. לא מדובר ביינות זולים (140 ו-170 שקלים, בהתאמה), אבל האיכויות – עונג.

ברמות הגבוהות יותר אפשר למצוא את 'גיגאל קוט רוטי' ו'גיגאל קונדריו' היוקרתיים. הראשון, אדום נהדר ממש, פצצת איכויות ואופי, מאיזור מיוחס במיוחד; השני, יין קינוח חצי יבש מהולל; חד, מדויק ומלא עוצמה. בשניהם דילגנו על סעיף ה'תמורה לכסף', הרלוונטית פחות ביינות יוקרה.

יותר משווה להתוודע ליינות של גיגאל, שמספקים, בכל הקטגוריות, יינות שווים. ומשאלה אישית לסיום: תעשיית היין הישראלית התפתחה לאורך השנים על בסיס זיקה ברורה לסגנונות העשייה הייננית של בורדו מחד וקליפורניה מאידך. יותר ממשמח שבשנים האחרונות גם יינות הרון מתחילים לשמש כאן נ.צ. והלוואי שהמגמה הזו תמשיך ותתפתח.

לחיים!

Guigal, Cotes du Rhone Blanc 2009

בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: בלנד של 55% ענבי ויונייה, 20% רוסאן, 10% מרסאן, 10% קליירה ו-8% בורבולנק. צבע זהוב רך. אף פרחוני מאד. גוף בינוני.

כמה? 90 שקלים.

הכי מתאים ל: דגים ופירות ים, מנות עוף, עגל ואפילו בשר לבן.

דבר המבקר: להבדיל מהיינות הרכים והדהויים שאנחנו מקבלים מהתעשייה המקומית על תקן "לבנים", היין הזה הוא קוט דה רון לבן צרוב שמש, אמיתי וגברי. הפרחוניות והפירותיות שם, אבל איתם גם שידרה של גוף ברור, מגובש היטב וטעמים חדים, מדויקים. זה יין גסטרונומי, כלומר כזה שהולך מצוין עם אוכל. מעטים היינות המקומיים והמיובאים שמסוגלים להתחרות בו בסעיף התמורה לכסף.

תמורה לכסף: 4.5/5 (תמורה מצוינת לכסף).

ב-15 מילים: אם אתם לא בעניין של לבן חנפני ומתקתק לקיץ הזה, ובמחיר שפוי, הנה היין שלכם.

Guigal, Cotes du Rhone Rouge 2009

בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: 50% ענבי סירה, 40% גרנאש ו-10% מורבדרה מעמק הרון. 18 חודשי התיישנות בחביות עץ אלון צרפתיות. צבע אדום. אף מתובל. גוף בינוני.

כמה? 90 שקלים.

הכי מתאים ל: המבורגר, רוסטביף, בקר על המנגל.

דבר המבקר: יופי של יין. עוצמתי, מלא אופי ועם זאת לא שתלטני ומאופק. זו המתודה של יינני גיגאל. היא באה לידי ביטוי ביינות שלהם בכל הרמות. היין הנוכחי מייצג את אופציית ה-VALUE FOR MONEY שלהם. כמו קודמו, הלבן מאותה סדרה, מדובר בתמורה מצוינת לכסף.

תמורה לכסף: 4.5/5.

בשלוש מילים: כיף של יין.

Guigal, Crozes Hermitage Rouge 2004

בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: 100% ענבי סירה מאיזור קרוז הרמיטאג' (Crozes Hermitage) שבצפון עמק הרון. 18 חודשי התיישנות בחביות עץ אלון צרפתיות. צבע אדום עמוק מאד. אף פירותי מאד. גוף בינוני נוטה למלא.

כמה? 140 שקלים.

הכי מתאים ל: סטייק טרטר. סטייקים במחבת ובגריל.

דבר המבקר: קלאסיקה צרפתית עזת מבע. קרוז הרמיטאז' הוא מהיינות האהובים, שתמיד כייף ללגום. למרות התיבול החד משמעי והאקספרסיביות הבלתי משתמעת, כמו יינות עמק הרון טובים אחרים, יש בו איזו מתינות, נינוחות. יופי של יין בשר ואחלה תמורה ל-140 שקלים.

תמורה לכסף: 4/5.

בחמש מילים: הרבה יין בלא המון כסף.

Guigal, Saint Jozeph Rouge 2007

בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: 100% ענבי סירה מאיזור סאן ז'וזף שבצפון עמק הרון.16 חודשי התיישנות בחביות עץ אלון צרפתיות משומשות. צבע אדום ארגמני. באף פרי אדום. גוף בינוני נוטה למלאה.

כמה? 170 שקלים.

הכי מתאים ל: תבשיל על בסיס טלה. צלעות טלה בגריל.

דבר המבקר: יין עמק הרון טיפוסי במיטבו. במזיגה ראשונה הרגיש קצת כמו אגרוף קמוץ – חזק מאד וסגור. בהדרגה, עד שעתיים, מתחיל להיפתח. אז מתגלה יין סירה אמיתי: מתובל, בעיקר מפולפל ועוצמתי. זה לא יין ששקדו על האלגנטיות שלו, אבל החספוס שלו אינו גס, הוא מקסים, מלא אופי. פרט לכך, מדובר ביין גסטרונומי. להבדיל מהבלנדים הבורדולזיים ומיינות הקברנה סוביניון שאנחנו מכירים, האלגנטיים אך כבדים וריבתיים, זה יין שיודע לעשות מקום לאוכל. לטעמי, בטווח המחירים שלו, מדובר באחד היינות המוצלחים על המדף, שמספק, שוב, תמורה טובה מאד לכסף.

תמורה לכסף: 4/5.

בארבע מילים: השיחוק של הטעימה הנוכחית.

Guigal, Cote Rotie 2002

בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: 96% ענבי סירה ו-4% ויונייה מאיזור קוט רוטי, בצפון עמק הרון. הכרמים המיוחסים נטועים על טראסות תלולות בחלקות שיש בהן אבן גיר (קוט בלונד) וברזל (קוט ברון). לפיכך מוגדר כ – Brune et Blond de Guigal. 24 חודשי התיישנות בחביות עץ אלון צרפתיות. צבע אדום עמור. אף מלא במניפת תבלינים, לצד פרי אדום ושחור. גוף מלא.

כמה? 380 שקלים.

הכי מתאים ל: ארוחות על בסיס בשר מכל סוג: בקר, טלה/כבש ולבן.

דבר המבקר: קלאסיקה יוקרתית, מרשימה. כמו יינות צפון עמק הרון בכלל וגיגאל בפרט, העוצמה והכוח כאן, אבל גם הרכות. תרצו, הנה "עוצמת הרכות" האמיתית...וכמו בכל יינות גיגאל, יש כאן אופי, אופי ועוד אופי. כרגיל ביינות יוקרה, דילגנו על סעיף התמורה לכסף. הוא רלוונטי פחות כאן. יין תענוגי, שמצליח להישמר מלספק הפצצת כובד של ממש ונותר רק כבד למחצה. לטובת לוגמים מקומיים באמצע הקיץ הנורא.

בשתי מילים: עוצמת הרכות.

Guigal, Condrieu 2003

בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: יין קינוח לבן חצי יבש על בסיס 100% ענבי ויונייה מקונדריו, צפון עמק הרון, מכרמים הנטועין על טראסות תלולות. 12 חודשי התיישנות בחביות עץ אלון צרפתיות חדשות. צבע זהוב חום. אף פרחוני ופירותי להפליא. גוף בינוני נוטה מלא.

כמה? 200 שקלים (לבקבוק של 375 מ"ל).

הכי מתאים ל: קינוחים עשירים – פירותיים, קרמיים ושוקולדים. כבד אווז.

דבר המבקר: טייק אוף מוחלט על יינות הקינוח המתוקים כל כך ההם, שמרוב סוכר אפשר ללגום מהם רק מעט לייד הקינוח, שאחרת יהיה לא נעים..יין עשיר, מורכב, אלגנטי, יחסית פחות מתוק, שיש בו אפילו מידת מה של קשיחות יחסית לז'אנר. ללוגמים מנוסים פחות, המצפים לסוג של "גולן מוסקאטו" ונתקלים ביין הזה, הוא עשוי להיות קצת מאתגר מידי. לבעלי חיך מנוסה יותר הוא יסב הנאה עצומה. יין קינוח מרשים.

בתשע מילים: שימרו לסיומה של ארוחה מושקעת בחברת לוגמים מביני דבר.