שני עשורים כמעט חלפו מאז הפציע המטבח היפני בישראל. הייתה זו טקמארו, מנוחתה עדן, של עלי גרוסמן, שפעלה ברחוב הארבעה בתל אביב, שהחלה את המהלך. קונוסים רבים נלעסו ונבלסו מאז, בתל אביב וגם מחוצה לה. הסושי הפך מטרנד אופנתי לאופציית משלוחים זולה של שעות צהריים במשרדים, בן דוד לשניצל וללאפה. הז'אנר עבר פופולריזציה, לאחריה גם זילות, ובשנים האחרונות, כך נראה, הועם זוהרו של הטרנד. לא רק קדחת הסושי נרגעה, גם הנהיה אחר המטבח היפני התמתנה. אונמי, ממשיכת הדרך של טקמארו (לא כולל עלי גרוסמן) חיה ובועטת אמנם, אבל מסעדות יפניות זוהרות כאן קצת פחות.
זה תהליך לא מאד משמח. למטבח היפני אופקים של עידון, איכות וסטייל. יכול היה להיות מקסים לו התפתח כאן בון טון סביב יפניות טובות באמת. צריך לקוות שזה עוד יקרה. בתוך המציאות הזו פועלת מסעדת יקימונו, בחלקן הדרומי של שדרות רוטשילד, למעלה מעשור. זה מקום שמראשית ימיו הקפיד על תפאורה וגינוני יוקרה ואיכשהו מתנהל בשנים האחרונות כאילו מחוץ לתמונה הקבוצתית. לא כל כך מזכירים אותו, לא כל כך סופרים אותו. אם לשפוט על סמך הארוחה שאכלנו שם השבוע, חבל שכך. לא רע בכלל שם. צריך לקוות שהשולחנות הריקים שמצאנו שם הם בבחינת היוצא מהכלל שאיננו מעיד על הכלל. שאם לא כן, מדובר בחבל לא קטן.
במקום להסתבך עם עשרות האופציות שמאפשר התפריט, תהליך שתמיד מייצר כאוס קוגניטיבי קטן במקום הנאה מבילוי במסעדה יפנית, הלכנו על תפריט הטעימות של יקימונו. 180 שקלים לסועד עולה התפריט הזה, המיועד למינימום שני סועדים וכולל הרבה מאד מנות. היה סימפטי. פה ושם התגלעו פערי איכויות בין המנות אמנם, וככלל ה'פס הקר', כולל הסושי, עולה, לטעמי, על זה החם. ובכל זאת, בשקלול כל המנות, רף הבסיס טוב ולמעלה מכך וחומרי הגלם איכותיים. חוץ מזה, ארוחת הטעימות הזוגית מושקעת, כוללת המון אוכל ומספקת תמורה מצוינת לכסף.
כל המנות בארוחת הטעימות מגיעות למרכז השולחן בפורמט חלוקה. המנות לא גדולות אבל יש רבות מהן. התפריט מאוזן, בנוי נכון וכשמגיעים אל הסוף חשים מסופקים בהחלט.
נשנוש פתיחה: קושיאקי מחמצי ירקות יפניים שנזהרו בהם שלא יהיו חמוצים מידי. המנה הבאה: קאיסו ספיישל סלט על בסיס אצות, מלפפונים, אבוקדו וסלמון. טרי, רענן וטוב. גומה סושי מורי הם כדורי סושי עטופים בסלמון ב'רוטב השף' (על בסיס טחינה), שאפשר היה בלעדיו; וקורומה אבי היא מנה של ג'מבו שרימפס מטוגנים ועימם קרם ווסאבי. זו הייתה מנה נדיבה, השרימפס שמרו על מצב צבירה נכון. למרות שרטבים על בסיס שמנת אינם כוס התה הפרטית שלי, קרם הווסאבי היה טוב.
השלב הבא כלל מערך של שמונה ניגירי - מארבעה סוגים, עם שתי יחידות גדולות איץ', על בסיס סלמון, טונה, ילו טייל ואמאצ'י. זו אולי לא דגימה רחבה מספיק לקביעות גורפות וחד משמעיות, ובכל זאת: אם זו רמת הבסיס המייצגת את אגף הסושי ביקימונו כי אז ניתן לקבוע חד וגם חלק: מדובר בסושי הטוב בישראל שעשוי מחומרי גלם מעולים, מדויק להפליא בביצוע, צח, רענן ומלא טעם. ההסתייגות המתבקשת, לפיה אין כאן המון תחרות אמיתית לאיכות, נכונה. אבל הניגירי הללו היו מצוינים גם בערכים מוחלטים, לא רק יחסיים. עונג.
השלב הבא, ה'כבד' יותר של הארוחה הגיע מהפס החם. הוא כלל שלוש מנות, על בסיס טונה, פילה בקר ובורי, ברטבים. אישית, התחברתי אליו פחות. חומרי הגלם היו ראויים. ברטבים היה משהו לא מעודן מעט פר?חי לטעמי. מאגורי פפר פרוסות טונה אדומה צרובה, פלחי לימון מתחתיה, ברוטב על בסיס יין לבן, סויה וחמאה, הייתה הטובה מבין השלוש. בגיוניקו קושי רצועות פילה בקר ברוטב מפולפל, בליווי אורז שום, היה כבר רוטב עז ומופרז מעט; ושירומי זאקנה בזיליקום בורי בחלב קוקוס ובזיליקום, היווה מנה כבדה מידי. יכול להיות שבשלב זה של הארוחה כבר לא היה בה ממש צורך. זו איננה ארוחה של האבסה מוגזמת, אבל היא מספקת בהחלט.
קינוחים אחרי ארוחה יפנית הם אלמנט מיותר לגמרי בעיני. להבדיל מאוכל מערבי איטלקי, צרפתי או ים תיכוני שמתחנן לסגיר מתוק, גם אם קטן; האוכל היפני מסתדר בלי. גלידות התה הירוק למיניהן, המוגשות ביפניות לדורותיהן, תמיד הרגישו כמו שיבוט. קינוחים מערביים, על בסיס שוקולד או שמנת, הם בכלל סוג של ביזאר. הסתפקנו בקנקן תה ירוק ואספרסו, שסגרו היטב את הארוחה הנחמדה מאד הזו.
כאמור, גם אחרי שמשקללים את פערי האיכויות המסוימים (והלא מוגזמים) בין המנות, נשארים עם ארוחה מוצלחת. התמורה שהיא מספקת לכסף לא פחות ממצוינת. יותר משווה לקפוץ ליקימונו וליהנות ממנה. ואם דגימות הניגירי שאכלנו אכן מייצגות את רף האיכויות של הסושי שם, כי אז מה שבעיקר צריך זה להגיע ליקימונו כדי לצרוך סושי, והרבה.
יקימונו. שדרות רוטשילד 19, תל אביב. 03-5175173
