טעימת השבוע מוקדשת ליינות של יקב לוינסון ומיה לוצ'ה. זו טעימה שונה מאלו הקבועות, המתייחסות ליקבים מתועשים או יקבי בוטיק מקומיים. לוינסון ומיה לוצ'ה הם יקבים ביתיים. עידו לוינסון וקובי ארביב הם ייננים ברקנאטי. לוינסון חתום בשנים האחרונות על היינות שם כמספר 2 של גיל שצברג. ארביב שייך לצוות הייננים. ביחד מספקת החבורה כמה מהיינות היותר מעניינים כאן בשנתיים האחרונות.
מיה לוצ'ה ולוינסון הם הבייבי'ס הפרטיים של השניים. יקב לוינסון פועל בבית הוריו של עידו, בהוד השרון. מיה לוצ'ה על גג דירת הוריו של ארביב, באור עקיבא. זו עשייה שרחוקה מהמאסות של היקבים הגדולים וגם מהמימדים של יקבי הבוטיק הפעילים. חשוב מאד שאוהבי היין הטוב בישראל יכירו אותה. לא זו בלבד שמדובר הדור הצעיר כאן, זה שיוביל את התעשייה (לוינסון בן 32; ארביב בן 29). העשייה של השניים מסמנת אותם, לטעמי, ככוח העולה; עמוד האש אשר לפני המחנה.
זה מתחיל ממקורות ההשראה. לא עוד בורדו וקליפורניה, דהיינו לא עוד יינות כבדים ומתפקעים לעייפה מחד, או חלקים וחנפניים מאידך. היינות של לוינסון וארביב לא עונים על הפרמטרים הללו ואפילו לא מתכתבים איתם. הם סוחבים למקום אחר לגמרי. זה מתחיל בבחירת הזנים, שמתייחסת קודם כל לאקלים הקיים כאן. מי יכול לשתות בלנד בורדולזי, טוב ככל שיהיה, באמצע אוגוסט בישראל? הביטו בזנים של האדומים שלהם: סירה, פטיט סירה וקריניאן (לוינסון); קריניאן ופטיט סירה (ארביב). הביטו באופן העשייה המאופק, שמתעקש שלא לייצר חוויה כבדה, בומבסטית ועתירת אלכוהול ולספק יינות גסטרונומיים כאלו שאוהבים להתחבר לאוכל ולא להתחרות בו על תפקידי הסולו של הארוחה.
שניהם עושים אדומים טובים מאד ברוח עמק הרון. הלבן של לוינסון, 100% שרדונה, הוא היין הכי קרוב ליינות שאבלי שנוצר כאן. הלבן של ארביב מסמן את תחייתו המתבקשת של הפרנץ' קולומבארד. שניהם מצוינים. היינות של ארביב כשרים.
לא קל לעשות יינות פרימיום ביקב ביתי, נטול משקיע. מחירי היינות אינם זולים (130-150 שקלים בחנויות; פחות מזה ביקבים עצמם), אבל האיכויות של כולם משקפות תמורה טובה למחיר. דילגנו ,לפיכך, על סעיף התמורה לכסף בטעימה.
שימו לב לשני האנשים הצעירים והכשרוניים האלו. הם לא העתיד, הם כבר ההווה, אבל עתידם לפניהם. אם לשפוט על סמך היינות הנוכחיים שלהם, עוד נקבל מהם הרבה יינות טובים.
לחיים!
לוינסון, גראז' דה פאפא לבן 2011
בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: 100% ענבי שרדונה מהגליל העליון. היין התיישן על משקעיו 8 חודשים בחביות. 12.5% כוהל בנפח. צבע זהוב נוטה לירקרק. אף פרחוני. גוף מלא.
כמה? 140 שקלים.
הכי מתאים ל: דגים ופירות ים. קיש לוריין. ריזוטו.
דבר המבקר: טייק אוף אבסולוטי ומשמח כל כך על כל מה שנוהגים ללגום ולייצר בתעשייה המקומית על תקן של שרדונה. במקום פצצות הפרי והפרח העגולות כל כך, הומאז' לתעשיית היין האמריקאית, מעמיד כאן לוינסון שרדונה שמגמתו הברורה איפוק. תחשבו בורגון, שאבלי. לטעמי מדובר ביין הכי קרוב, סגנונית, ליינות שאבלי מהסוג הראוי שמייצרים כאן. הפירותיות, הפרחוניות והמתקתקות לא מתפרעות; החומציות מוחשית מאד וכמוה גם המינראליות. האיזון טוב ויש אפילו מן UNDERTONE מקסים של מליחות. יין שמתאים מאין כמותו לאוכל. כיף אמיתי.
בארבע מילים: הישראלי הכי שאבלי שיש.
לוינסון, גראז' דה פאפא אדום 2009
בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: 50% ענבי סירה, 25% פטיט סירה ו-25% קריניאן מהגליל העליון ושפלת יהודה. 12 חודשי התיישנות על השמרים וביקבוק ללא כל סינון. 13.5% כוהל בנפח. צבע אדום ארגמני עמוק. באף פרי אדום ותבלינים. גוף בינוני נוטה למלא.
כמה? 150 שקלים.
הכי מתאים ל: מנות על בסיס בשר טלה, תבשילי קדירה חורפיים.
דבר המבקר: הים תיכוניות שמככבת ביינות רקנאטי, מוחשית גם כאן. במקום יינות הריבה העמוסים מזני בורדו, שמלעיטים אותנו בהם בארץ, 'גראז' דה פאפא אדום 2009' הוא יין שמדבר במתינות. כמו קודמו, הלבן, גם הוא מיועד להשתלב באוכל ולא להיות האוכל עצמו. בנוי היטב, מאוזן, מתובל מאד ומקפיד שלא להשתלט. יין טוב שאפשר גם אפשר ללגום בהנאה אפילו בחום הקיץ הישראלי.
בשמונה מילים: לא בורדו ולא קליפורניה, עמק הרון! וטוב שכך.
מיה לוצ'ה, ביאנקו 2011
בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: 93% ענבי פרנץ קולומבארד ו-7% שרדונה מקיבוץ מנרה. 10 חודשי התיישנות בחביות מבורגון. צבע זהוב-ירקרק. פירות ופרחים באף. גוף מלא.
כמה? 130 שקלים.
הכי מתאים ל: דגים ופירות ים, נקניקיות איכות, בשר עגל.
דבר המבקר: אחרי שהגוורצטרמינר והיוונייה הפכו לבני בית אהודים כאן, נראה שהגיע גם תורו של הפרנץ' קולומבארד. 'מיה לוצ'ה ביאנקו 2011' ממחיש זאת בבירור. יין רך ועם זאת בעל מבע ברור. שמנמן מעט, מלא עומק ומורכבות ועם זאת מקפיד על מידת האיפוק. ללא ספק מהלבנים היותר מעניינים בשטח.
בשש מילים: הקמפיין למען הפרנץ' קולומבארד מתחיל כאן.
מיה לוצ'ה, רוסו 2010
בלי כמה מילים על עפיצות אי אפשר: 92% ענבי קריניאן מכרם בעל ללא השקיה בהרי יהודה ו-8% פטיט סירה מכרם בוגר בעמק יזרעאל. 12 חודשי התיישנות בחביות מבורגון. צבע אדום עמוק. באף פרי אדום, שחור, תבלינים ומעט ברט. גוף מלא.
כמה? 150 שקלים.
הכי מתאים ל: סטייקים, תבשילי קדירה ומנות על בסיס בשר כבש.
דבר המבקר: כמו קודמו מהשנה שעברה, 'מיה לוצ'ה קריניאן 2009', גם הרוסו הזה, המבוסס קריניאן, הוא ייין מקסים. קחו בחשבון לא פחות משלוש שעות חדרור עד שהוא יתרכך, אבל אז תיהנו. מאד. מתובל מאד (בעיקר בולט הפלפל), מבנה טוב, חומציות מאוזנת. גם כאן, כמו בכל היינות שתוארו עד כה בטעימה, בולט מאד האיפוק. זה יין שאיכויותיו ועומקו מגיחים בעדינות מתוך המופנמות והמתינות שבו.
בשלוש מילים: מקסים, מורכב ומרתק.