לפני כמה שבועות, בעודי מסתובב בתל אביב כמו סביבון, שמתי לב לשלט מאיר עיניים על פינת הרחובות פרישמן וסירקין. שלט עם לוגו יפה למדי, שבא לעורר את תאבונו של כל תל אביבי מאותגר ארנק: חומוס אבי, שלם כמה שתרצה.
אני חייב להודות: ידוע לי כמה קשה להחזיק עסק בתל אביב. גם העלויות הבסיסיות ידועות לי, הן כבדות וגורמות למחירים בעיר הגדולה להיות גבוהים בלפחות 40 אחוז בהשוואה למקומות מחוץ לתל אביב. בתור שמנמן חובב, לא יכולתי לעמוד בפיתוי וניגשתי למקום עוד בשבוע הראשון לפעילותו, לתהות על קנקנה של החומוסייה החדשה הזאת.
מדובר במקום שעבר גלגולים שונים ומשונים, בשל מיקומו הבעייתי: קשה למצוא חנייה באזור גם בשעות הבוקר המאוחרות. המקום נפתח רק בשעה 10:00. שאלתי למה פותחים חומוסייה בשעה כל כך מאוחרת. אני, את החומוס שלי, לא אוכל אחרי השעה 10:00. הסתכלו עליי בפליאה. אני הסתכלתי בחזרה בפליאה. אפשר לראות לפי הגודל שלי, כמה חומוס אני אוכל בשבוע. ובסוף עוד התפלאתי לגלות, שלמרות הפרסומים המוקדמים, בכלל החליטו לפתוח את המקום רק ב-11:00. חילקו עלונים בכל האזור עם השעה השגויה. אז למה להטריח אנשים סתם?
למרות הכל ישבתי לאכול את המנה שהזמנתי. מתברר שאין במקום פול, אמרו לי שלא מכינים, בגלל טעמי כשרות נוקשה לפני פסח. לא שאלתי יותר מדי, ולקחתי מה שיש. קיבלתי את המנה בתוך מרקייה עמוקה למדי. לא בדיוק כלי מתאים. היו שם חומוס עם גרגירים וקצת טחינה בצד. החומוס עצמו היה מתקתק, סביר, אבל לא הייתי רץ למרחקים ארוכים בשבילו. הגרגירים היו חמים וטעימים, כמו שצריך להיות. הטחינה הייתה נוזלית מדי. טחינה דלילה כבר הפכה להרגל נפוץ במקומותינו, כנראה מטעמי עלויות. קיבלתי גם צלחת קטנה של ירקות, עם פרוסות מלפפון חמוץ, רבעי עגבנייה, וזיתים לא רעים בכלל, חריף ירוק טעים ולא מאיים, שום-לימון שרק שיפר את הטעם, ופיתות עבודת יד, שזה סימן טוב. עצה קטנה: אם אתה מקבל פיתה שקיבלה מכת חום רק באופן חלקי, אתה רואה חלק חום, והשאר יותר בהיר. התוצאה של הדבר הזה תהיה תמיד, שהצד השני של הפיתה יהיה בצקי. גם הפעם החוק הזה התברר, לצערי, כנכון. מי שלא מפעיל את הטאבון בצורה מדויקת, מקבל בצק בצורת פיתה.
אחרי שאכלתי, פניתי לכיוון הדלפק, חצי קומה מתחת. על לוח ירוק נכתב סיפור המעשייה על אבי, שמגדל בעצמו את החומוס, אשר החליט לפתוח בתל אביב חומוסייה לכל דיכפין ומשלמין. בתמימותי שאלתי איפה אבי. מנהל המקום ענה, שאי אפשר לדבר עם אבי. התשובה הייתה מפתיעה. אבי עובד בשדות משקו, באזור גבעת כח, מגדל את החומוס, והוא לא יכול להיות נוכח במקום.
אני לא מכיר בן אדם אחד בעולם, שפתח מקום ולא מחובר אליו באינפוזיה, לפחות בחצי השנה הראשונה שלו, בדרך כלל גם מדליק סיגריה בסיגריה. וכשמישהו פותח מקום בתל אביב ולא נמצא, זה עוד יותר מפתיע ומוזר. ישר דמיינתי חקלאי צעיר וחרוץ, מסתכל על שדות החומוס שלו, תוך כדי רכינה בין שורות מוריקות, שולף לו בגאווה חומוס מהאדמה, כמו בפרסומת שראיתי. העניין הוא, שעוד לא הבנתי מה הצליחו להשתיל לי בראש, אבל הצליחו.
באופן אישי, אני לא אוהב חוסר בהירות. במיוחד תמחור לא ברור, שמבלבל אותי תמיד. מה זאת אומרת שלם כמה שתרצה? אלה משחקי מצפון לא ראויים. אני מעדיף לדעת על מה אני משלם, ולא להתבלבל לפני התשלום. תכלס, תגיד לי כמה אתה חושב שהמנה שלך שווה, ואני אחליט בעצמי אם לאכול, ואחר כך גם אם היה שווה. בסך הכל, מדובר פה בהגינות בסיסית.
המצפון ישר התחיל לדגדג לי. בסוף גם לא יכולתי לעמוד בפיתוי, והשארתי יותר ממה שרציתי לשלם. פשוט החבר'ה במקום הזכירו לי את עצמי לפני עשור, כשהייתי צעיר ועני כמותם.
הכל היה טוב ויפה, עד שאתמול התבררה לי העובדה המרעישה: משרד יחסי ציבור של חברת חומוס אחלה מזמין לפתיחה הרשמית של חומוס אבי, שנפתח למספר שבועות בלבד למטרת יחסי ציבור לחומוס. בתוך שנייה נפל לי האסימון: איפה אבי? איזה אבי? בסך הכול מדובר בתרגיל שיווקי. אני לא אוהב להיות חלק מתרגיל שיווקי. לכן החלטתי לא לקחת חלק בתרגיל הזה, אלא להפיק ממנו את המיטב. שלחתי את המצפון שלי לטיול, והחלטתי לתמחר לכם את המקום: חומוס קומפלט בחומוס אבי שווה 10 שקלים. מכאן המחיר רק יורד. אל תדאגו, זה בסדר, אבי יוכל לעמוד בזה, גם ככה הם גובים מכולנו את ההפרש על הדרך. בתיאבון לכולם. או יותר נכון: בחיסכון לכולם.
לכל הטורים של אוכל רחוב
חומוס אבי. רחוב פרישמן 22 תל אביב. שעות פתיחה: א'-ה' 11:00-16:00. כשר
