חופשה בת שלושה ימים בנצרת לא הותירה מקום לספק: מדובר ביעד מהיותר מקסימים שאפשר להעלות על הדעת בישראל. עיר יפה, עם מרכז עתיק נרחב, נקי ומטופח, שכולו רווי אווירה. המון היסטוריה, שוק שווה; אווירה נינוחה, נהנתנית; ואנשים נחמדים להפליא. לא יהיה זה מופרך לקבוע שנצרת היא המקום היותר קרוב לחו"ל בישראל. לא חו"ל ברלין, פריז או רומא. יותר איסטנבול.
נצרת מקסימה לא רק בגלל יופייה. היא מקסימה כי מגלים בה, בנקל, עיר שמחוברת חזק למעיין החיים. יש בה את כל האיכויות של מרכז עירוני מחד; ומספיק שלווה, שקט ונינוחות גלילית קצת אחרת מזו לה אנו מורגלים בטריטוריית הצימרים הידועה. מסעדות מכל הסוגים, עממיות ומדוגמות. בתי קפה לרוב, ברים עם שפע אלכוהול. די בלקפוץ בערב המאוחר לסצינה הפורחת לצד כיכר המעין, ליד כנסיית הבשורה האורתודוקסית. ברים ובתי קפה הומים, הפונים לפיאצה, שהיושבים בהם, רובם ככולם, מקומיים ולא תיירים; על קוקטייל, בירה או בקבוק יין וסלט ערבי ליד.
בשנים האחרונות החלה להתפתח בנצרת סצינת גסטהאוסים מלבבת. כל המקומות ממוקמים בלב העיר העתיקה; כמה מהם בשוק. רובם ככולם ממוקמים בבתי מידות של עשירים מפעם, שעברו הסבה לגסטהאוסים נעימים, חמימים, מזמינים ומתוני תמחור. הלינה והשהות בהם הם האלטרנטיבה הכי שווה שאני מכיר לצימר הגלילי השחוק והיקר. אל מוטראן, פאוזי עאזר אין ואבו סעיד הם רק חלק מהשמות. כולם מצויים באתרים הרלוונטיים ברשת. המלצתנו החמה: היו נחמדים לעצמכם ונסו פעם את האופציה הזו. לא הדר ותואר להם, למקומות האלו. התנאים בסיסיים. אבל כיף גדול להיות בהם. שווה כל גרוש והרבה מעבר לתמחורם, המתון להפליא.
שלושה ימים תמימים הסתובבנו בנצרת וכאמור, עפנו עליה; לא פחות. די הרבה אתרי אוכל הנחשבים לנשמת אפה של נצרת דגמנו. התעלפנו מירקות הבלאדי בשוק; נדהמנו מהתצוגה המופלאה בחנות התבלינים החד פעמית של זיאד ספאדי, מעין מערת עלי באבא לפודי'ס מתקדמים; קנינו קפה טוב וסומאק טוב עוד יותר אצל פאהום; סימנו וי על קלישאת השוק הבלתי נמנעת אך הסימפטית העאטייף של אבו אשרף; ואכלנו חומוס טוב עם שווארמה נחמדה אצל אבו גאנם. ועדיין, חד וגם חלק: הניסיון למתג את נצרת כבירה קולינרית מקומית, מעין ליון או איסטנבול MADE IN GALILEE, רחוק עדיין, מרחק מה, מן המציאות.
רמת הבסיס במסעדות העממיות-פלסטיניות של נצרת גבוהה אמנם משמעותית מזו שתמצאו במקומות אחרים כאן, אבל מסעדה טובה מאד באופן מגובש את זה קשה יותר היה לאתר. אם אתם כבר שם, ברור שיש כמה וכמה מקומות שאפשר לאכול בהם, אבל מסעדה שאליה אפשר וצריך לנסוע ממש במיוחד? אחת בלבד: אל רידא! ולכן, לצד ההמלצה החמה לטייל בנצרת, תיוחד הרשימה הנוכחית לביקורת אוכל שכולה אהבה לאל רידא.
אי אפשר להתחיל את הרשימה על אל רידא מבלי לייחד מילים לכל מה שמסביב לאוכל שם. מדובר באחד המקומות היחידים בארץ שהנסיעה אליו מוצדקת ומתבקשת לא רק בגלל האוכל, אלא גם בגלל החוויה שהוא מספק. אל רידא נהנית מאחד החללים היפים בארץ. בית ערבי עתיק ויפהפה, עם תקרה גבוהה וחלונות מקושתים, שיש בו בלנד יחיד מסוגו של מזרחי ומערבי; עתיק ועכשווי; תערובת נחמדת של טעם טוב וקיטש, פסקול מוזיקלי שווה ובליינים מקומיים לרוב, עד שעות מאוחרות, באופן שמבדל את אל רידא, באמת, ממקומות אחרים במגזר.
ועכשיו לאוכל, השווה ביותר. דאהר זידאני איננו שף. הוא לא מכיר את הלכות הבישול בוואקום והתרמומיקס. הבסיס של האוכל שלו הוא פלסטיני-גלילי, שאליו נוספים מיני סיבובים, קצת צרפתיים, קצת איטלקיים והרבה אישיים. בלי לנסות להיות רציני או חשוב מדי, הוא הצליח לבנות מטבח מגובש, מעניין, לא שגרתי, שיש בו חותם אישי מובהק והעיקר: האוכל שמגישים שם טעים-טעים. לא זול באל רידא. כמעט מחירי תל אביב. אחרי שמתרגלים לרף התמחור המתון מינוס ב"מגזר", מרימים לרגע גבה. אבל כשמגיע האוכל הכול נעשה ברור. זה אוכל באמת טוב, באמת מושקע ובאמת ייחודי. בשונה ממצטיינות המגזר, אל באבור ועזבה, כאן תמצאו בלאדי שמתכתב עם מסורות אוכל מערביות ומיטיב לשמור על זהותו. במובן זה, אל רידא היא, ללא ספק, יחידה מסוגה בארץ.
סלט רוקט וסלט בייבי (44 שקלים כל אחד), התגלו כאנטיתזה המוחלטת לכל מה שאנחנו יודעים על גבי סלטים במסעדות ובתי קפה. סלט הרוקט היה מהמרנינים בהם נתקלתי כאן אי פעם. עלים נהדרים ועליהם שפע פירות אדומים מכל הסוגים: תותים, רימונים ופירות יער, שעסיסם הנהדר חבר לו יחדיו ויצר מתקתקות מתונה, רעננה, ממכרת; על העלים, לצד אשכוליות.
סלט הבייבי היה מפתיע אפילו יותר. נבטים סיניים ופטריות שעליהם פילטים של תפוז, בצלים שנאפו שעות ארוכות בתנור בתערובת תבלינים טעימה להפליא, ופיסטוקים קלויים. משחק המרקמים ונוזלי התפוז המתקתקים-חמצמצים שניגרו על רכיבי הסלט כולם, יצרו קומפלקס ייחודי לחלוטין ומענג.
היינו בדרך לעיקריות אבל הסלטים היו כל כך טובים שעצרנו את ההזמנה במטבח, והזמנו, על תקן מנת ביניים, צלחת ובה שלושה סמבוסקים ושלוש קובות (39 שקלים). הסמבוסקים, עם גבינת עזים מצוינת ותיבול מדויק, לא שמנוני, הצטיינו. הקובות, עם בשר טחון שתובל ללא תוקפנות, היו מהטובות ביותר שאתם יכולים להעלות בדעתכם.
עברנו לעיקריות: מ'חמאר (65 שקלים) ונתחי פילה בקר בלימון ושום (100 שקלים). מ'חמאר, מהקלאסיקות של המטבח הערבי, עשוי בדרך כלל מעוף שלם, חצי עוף, או לפחות מרבעי עוף. כאן הסתפקו בנתחי חזה עוף. הנתחים הללו עברו ריכוך והוטמעו בהם, לעומקם, טעמי תבלינים נהדרים. הם נחו על בצק לצד בצל, שגם הוא היה נתון ממושכות בשמן זית וסומאק. התוצאה הסופית: מנה נימוחה, ריחנית, מענגת; שהעוף משמש בה נשא הטעמים האופטימלי של שמן הזית המצוין והתבלינים הנוספים; והבצק מיטיב לספוג את הכל. מצוין!
מנת הפילה הגיעה במחבת. היו בה נתחי פילה זערוריים, ברוטב טעים להפליא שהושתת על ציר בקר, לימון והרבה שום. מן חיבור גלילי-פרנסאווי שכזה, שעשה נהדר בחיך.
קינחנו בקושטא אל רידא קרם עם פיסטוק וצנובר מעל (33 שקלים) שהיה טעים להפליא ובקושטא מירא (33 שקלים), מעין פרפה מוקה, טוב פחות.
במעט מקומות, אם בכלל, בארץ תמצאו את התמהיל שמספקת אל רידא זה שמחבר אוכל טוב וייחודי באווירה נהנתנית, דקדנטית, אסתטית להפליא, שבנוסף, עושה מקום של כבוד גם לתרבות היין והאלכוהול; שמיטיב לחבר אורבניות ובלאדי. צריך אמנם לנווט בתוך התפריט, כדי לדלג מעל המנות המוקרמות הרבות מדי המצויות בו. אבל בחיבור שבין קולינריה לספיריט, אל רידא היא הרבה יותר מסתם מסעדה מומלצת. נסיעה מיוחדת אליה, בזוג או שניים, בשישי בערב או בצהרי סתם יום של חופש באמצע השבוע, תחזיר דיבידנד בגדול.
אל רידא. רחוב אל בישארה 23, נצרת. 046084404. לא כשר