כל הניסיונות לספק אוכל תאילנדי סביר בישראל נחלו כמעט תמיד כישלון חרוץ. איכשהו, זה תמיד מסתכם בתועפות צ'ילי, אוקיאנוס שמן, יותר מדי רטבים מתוקים וחומרי גלם מהגיהנום. בית תאילנדי הוא, כמובן, יוצא הדופן היחידי בתחום. גם טייגר לילי, התאילנדית הצפונית הסטייליסטית, שנפתחה השנה באזור התעשיה של רמת החי"ל, איננה בדיוק הדבר האמיתי. השבוע, מי היה מאמין, מצאנו תאילנדית של ממש: איוטאיה.
איוטאיה היא מהמקומות שאתה מעדיף לשמור עליהם בסוד, כפרח מוגן. מסעדונת שחזותה פשוטה שבפשוטות; שמיקומה כה שולי ונידח, שאין סיכוי להיתקל בה סתם כך; שיד מעצב לא נכחה במהלך שיפוץ המבנה. מבעד לחלקים הלא מוסתרים בחלונות של איוטאיה ניבטת תחנת הדלק, שבתוכה היא ממוקמת. ממול בניין בתהליכי הקמה. בפנים, עשרה שולחנות לכל היותר, קיטש תאילנדי שמזכיר מסעדות בארץ המקור, ותפריט עתיר אפשרויות, כמקובל במסעדות תאיות.
צמרת גבריאל אריאלי הגיעה ארצה לפני 20 שנה מתאילנד. את איוטאיה פתחה לפני קצת פחות משנה, ללא כל תהליכי מיתוג, פרסום ויח"צ. האוכל המוגש בה היה עבורי אחת ההפתעות הנעימות של הזמן האחרון. אותנטי, מדויק ורענן. כזה שמעביר ניקיון ונמנע מריבואות שמן. האדפטציה המסוימת שמתקיימת בו לחיך המקומי בעיקר הודות לשימוש מתון בתבליני הארד קור כמו נאם פריק ונאם פלא; כאלו שלא קל לישראלים איתם אינה מביאה להשטחת טעמים. היה לנו טעים, נעים ונדיב. התמחור היה מתון להפליא. זוג יכול לסגור כאן בקלות ארוחה מספקת ב-200 שקלים לפני נוזלים, ולא להרגיש שיצא מהמכונה התעשייתית המתקתקת בסגנון עדות הג'ירף. מי היה מאמין?
היינו ארבעה ופתחנו בסום טאם פפאיה (35 שקלים), יאם קאי דו (40 שקלים), מרק אצות ים (40 שקלים), ופאד תאי הו קאיי (45 שקלים). היה אחלה. בסלט הסום טאם, קלאסיקה תאילנדית אהובה, היו גזר, פפאיה, עגבניות, שעועית, כרוב ובוטנים. הרוטב, לב העניין בסלט הזה, היה מתקתק, חינני ועשיר. מרק אצות הים התגלה כאחד משיחוקי הארוחה. מרק צח באמת, ללא עיגולי שומן מיותרים, עם שפע ירקות מאודים, כרוב סיני ואצות ים. פתיח חובה לארוחות מהסוג הזה. קצת כמו מרק המיסו בארוחה יפנית, רק שכאן מדובר בצלחת גדולה, שארבעה מבוגרים יכולים לחלוק.
פאד תאי, מנת התמיד כשאוכלים בתאילנדית עם ילדים, הייתה סוג של 180 מעלות ממקבילותיה בתאילנדיות הישראליות לדורותיהן. אטריות אורז רחבות, שרימפס יבש, טופו, נבטים, כרישה ובוטנים. זו הייתה מנה שהעבירה ניקיון טעמים מעודן וטוב; נדיר לגמרי בהשוואה למוכר לנו. מסלט היאם קאי דו, עם ירקות למיניהם וביצה עין, התפעלנו פחות, אבל הוא שימש כספק סיבים יעיל לארוחה.
להלכה, כולה פתיחים. אלא שהמנות כאן כה נדיבות, שלא היינו זקוקים להרבה מדי אחריהם. פו פייה סאו סוט (35 שקלים), הוא אגרול מאודה, במילוי עוף מתוק, ביצה מקושקשת, מלפפונים, גזר ונבטים, המוגש קר. לא פיללנו לקבל שני אגרול'ס כה מפלצתיים במימדיהם, שיכולים לשמש כעיקרית קלה לכל דבר ועניין, או פתיח מרענן וחינני לחלוקה. למרות השימוש ברוטב תעשייתי, זו הייתה מנה חביבה בעליל.
העיקרית האחרת לאב עוף (55 שקלים) היתה עוד אחד מכוכבי הארוחה. בשר עוף טחון ומאודה, עם בצל לבן, כוסברה, נענע ופלפלים חריפים יבשים. בשר העוף הטחון משמש כאן כנשא טעמים אידיאלי לעשבים, לחריף, לחמצמצות מתונה נעימה. העוף החם בישל קלות את הבצל הלבן הטרי שנוסף אליו, והייתה גם נגיעה קראנצ'ית קלה, שמקורה באורז לא מבושל, טחון לאבקה, המשולב בתבשיל. מנה מצוינת באמת.
תאי רוטי (35 שקלים), קינוח על בסיס בצק, עם בננה, ביצה וחלב ממותק, היה קלאסיקה תאילנדית כייפית. לא מתוקה מדי, לא שמנונית מדי, ועצומה בממדיה. זה קינוח משפחתי לכל דבר ועניין. 285 שקלים לפני שתייה עלתה הארוחה הזו, שהספיקה למשפחה מורעבת, והייתה מוצלחת, מרעננת ולא מכבידה. כאמור, זוג יכול לסגור כאן עניין בפחות מ-200 שקלים. אל תצפו לאוכל תאילנדי מסוגנן ומפונפן, עם קריצות מודרניות. כאן אוכלים עממי ופשוט, אבל טעים וראוי.
צריך לקוות שאיוטאיה כאן כדי להישאר. זו פנינה קטנה, מתוקה, נחמדת, ונדירה לגמרי במקומותינו.
איוטאיה. רחוב הפטיש 12, גיל עמל, הוד השרון (בתחנת הדלק). 09-7726868.
