טורקיז: הציפיות היו גבוהות מדי

אבי אפרתי הגיע למזרח ירושלים, כדי לבקר במסעדת טורקיז. למרות שנורא קיווה, ועל אף המחירים הנמוכים והאווירה החו"לית, המסעדה לא מצדיקה נסיעה מיוחדת

  • טורקיז
אבי אפרתי

כיף לצאת קצת מהשגרה. לעלות מאזור המרכז למסעדה במזרח ירושלים, היושבת על גג יפהפה שמשקיף אל העיר, זו בהחלט יציאה מהשגרה. מסעדת טורקיז ממוקמת במרפסת הגג של מלון סיינט ג'ורג' לנדמרק במזרח ירושלים. זה החלק המטופח ומסביר הפנים של מזרח ירושלים, מרחק כמה פסיעות מאמריקן קולוני, ברובע המשובץ בכנסיות ומלונות לרוב.

התל אביבים גילו באחרונה את טורקיז, אולי בזכות השף כאמל השלמון, אקס מול ים, שמבשל שם. לכן, זו כבר לא אקזוטיקה של ממש. מי שמצפה לסעוד שכם אל שכם עם המקומיים, או לכל הפחות עם תיירים מעודכנים, יתבדה במהרה. כמו שמחניודה היא בעיקר מסעדה של תל אביבים, בטח לא של מקומיים, כך גם טורקיז. בכל זאת, כשנכנסים לחלק המזרחי של העיר, נכנסים לחניון המלון, עוברים בלובי ומגיעים למרפסת הגג של המלון, מרגישים קצת חו"ל.

בערב, על הגג בסיינט ג'ורג' לנדמרק, מי היה מאמין - קריר. המלצרים החביבים מדליקים את פטריות החימום ההן, אלה המוכרות לנו מהחורף, ואפילו מציעים גלביות. הבניין אינו גבוה מאוד, והתצפית, לפיכך, איננה פנורמית ממש. בכל זאת - יפה שם. מאוד. והתחושה, כאמור, היא של יציאה אמיתית מהשגרה.

טוב לדעת (מקודם)

התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

לכתבה המלאה
מנה מקורית וטובה. מוחאמרה (צילום: אסור להשתמש, קרדיט צילום: עמית אהרנסון "מדבר מהבטן")

התפריט בטורקיז מוגדר כלבנוני. הוא ארוך ומגוון, ומורכב ממזטים קרים, חמים, קצת מאפים, קצת סלטים ועיקריות של בשר ודג. באנו מלאי ציפיות, אחרי שקראנו ניסים ואף נפלאות על האוכל בטורקיז. היה בסדר. ללא תקלות או פאקים משמעותיים. כן, בסדר, לא יותר. עם פתיחה נחמדה והמשך שנעשה בנאלי לגמרי. נהנינו מכל רגע מחוויית הבילוי, אבל בשקלול הציפיות והדרך, היה מאכזב. לא היה רע, אבל קיווינו ליותר.

התחלנו במזטים. ההיצע גדול ורב והמחיר, לאחר התרגום לשקלים (התמחור בטורקיז נקוב בדולרים), זעום למדי. חשבנו שנקבל צלוחיות טאפאס זעומות, מז'אנר הדגימות המוכר לנו היטב ממקומותינו, והזמנו, לפתיחה חמישיית מזטים: מוחמארה (4 דולר), במיה (5 דולר), סלט זעתר (5 דולר), סוג'וק (5 דולר) ואראייס (7 דולר). צאו וחשבו, עם שער הדולר הנמוך כרגע, עד כמה סמליים המחירים במונחינו, גם אחרי שנוספים לסכום זה 12 אחוזי מס.

כשהגיע האוכל די נדהמנו לגלות צלחות גדולות, כמה מהן ראשונות מכובדות לכל דבר ועניין. סמליות המחיר זכתה למשנה תוקף. 26 דולר, סך עלות הראשונות הללו, הם כלום-כסף בשביל מה שניתן שם. המזטים היו החלק הנחמד באמת של הארוחה. לא משהו שאיננו מכירים, אבל הכל טופל היטב והיה איכותי ומדויק. הבמיה הייתה מוצקה ולא רירית, וספגה לתוכה נגיעות רכז רימונים מעשירות. נקניקיות הסוג'וק היו שמנמנות במידה, חריפות במידה וטובות. מנת האראייס, עם בשר טחון הנתון במאפה בצק, כשרוטב יוגורט-מלפפונים לצידו, הייתה ענקית ונחמדת. סלט הזעתר, מעלי זעתר טריים ולימון, היה גדול, רענן וטרי; והמוחמארה, מעין ממרח אדמוני, על בסיס אגוזים, שמן זית ותבלינים, היתה מקורית וטובה.

מנה ענקית ונחמדת. אראייס (צילום: אסור להשתמש, קרדיט צילום: עמית אהרנסון "מדבר מהבטן")

זו לא הייתה ערכת מזטים מפילה, אולי, אבל היא הייתה חביבה וכיפית. כזו שנועדה, בעצם, ללוות אלכוהול ראוי. די במבט חטוף בתפריט היינות של טורקיז כדי להבין שזה לא החלק החזק כאן. עם ייצוג יתר תמוה משהו לחלקים היותר בנאליים של קטלוג יקבי רמת הגולן, ובלי יציאות טובות באמת. לעומת זאת, תפריט העראק הוא סיפור אחר לגמרי. שפע אפשרויות מירדן ומלבנון, כמה מהן, הלבנוניות בעיקר, יוקרתיות ממש, במחירים המאמירים עד 200 דולר לבקבוק. למרבה הצער

מהבקבוקים היקרים באמת אי אפשר להזמין בכוסות. הלכנו על בקבוק 500 מ"ל של עראק אל זועמוט הירדני (44 דולר), נקי בטעמיו ולא רע בכלל.

ואם המזטים היו החלק הנחמד, העיקריות הגיעו וניווטו אל אכזבה. הזמנו "לאחמה ביל בנדורה" (15 דולר), וחצי עוף ברימונים ופטריות (20 דולר), והתאכזבנו משניהם. במנת הלאחמה ביל בנדורה היה תבשיל טלה בעגבניות עם אורז לבן, והיא הייתה בנאלית לחלוטין. ללא בעיות ביצוע אמנם, אבל גם ללא כל חן או קסם מיוחדים. סתם לגמרי. במנת חצי העוף היה נתח עוף גדול למדי, שפורק מעצמותיו, ונצרב עם שום ונגיעות רכז רימון, כשפטריות שמפיניון מפוזרות מעל. לא רע, אבל בדיוק כמו בעיקרית הקודמת, שום דבר לכתוב עליו הביתה. אם בערכת המזטים הצליח השף להעביר טאץ' כלשהו, העיקריות הרגישו קצת כמו הגרסה הביירותית-פלסטינית של המטבח המוסדי.

הקינוח היחיד בתפריט של טורקיז היה מלבי (4 דולר), שהתגלה כמרבץ קורנפלור וסוכר, שאין סיבה אמיתית לאכול. הבנאליה של העיקריות צנחה בדרגה שלמה נוספת. מבאס.

האוכל כאן לא יקר (275 שקלים לפני אלכוהול) אבל צמד העיקריות והקינוח הותיר אותנו עם מסקנה ברורה: למרות שנורא קיווינו, טורקיז לא מצדיקה נסיעה מיוחדת לכאן. אם אתם גרים באזור, או נמצאים בסופשבוע בירושלים, שממילא שחונה למדי בשישי בערב, זו אפשרות. אל תצפו לקולינריה יוצאת דופן. הכי טוב: להגיע בחבורה שיודעת לשתות, להשקיע באחד מבקבוקי העראק העילאיים, ולנשנש יחדיו מהמזטים הנחמדים. אז אפשר ליהנות; בעיקר אם לא צריכים לנהוג אחר כך בחזרה. עלייה לרגל לחוויה קולינרית? מצער למדי, אבל לא באמת. אחרי, אפשר וכדאי לצעוד כמה דקות לבר החצר המקסים של אמריקן קולוני. שם כן יושבים בעיקר מקומיים ותיירים, היצע האלכוהול מלבב (גם אם לא זול), והאווירה נהדרת.

טורקיז. מלון סיינט ג'ורג' לנדמרק, רחוב עמר אבן אל-אס, מזרח ירושלים. 02-6277232.

(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully