לא ממש התכוונו שקפיצת לפנות ערב של ליל שבת לסינמה סיטי, לארוחה לא מחייבת בבלאק, תהפוך למסע של אמיצים. מי ידע שכך יהיה, כמה ימים קודם, כשהזמנו שולחן; אבל השליחות מחייבת. נסענו בקור חריג, בגשם מטורף, עם מעט מאד מכוניות בדרך, שלוליות אין קץ במסע מהחניון פנימה, כשברדיו מספרים על הנצורים, נטולי החשמל, בירושלים ובצפת. תהינו אם נהיה לבד בקניון הסרטים של ישראל. התבדינו. ברור שבערב שישי רגיל עמוס שם שבעתיים; אבל בשעה שבחסות נבחרי הציבור המופלאים שלנו נותקו 60,000 בתי אב מחשמל בכפור, בסינמה סיטי העסקים נראו (כמעט) כרגיל.
בלאק היא אולי רשת הבורגרים הגדולה והחזקה ביותר בישראל. להבדיל מרבות ממזללות הז'אנר, שבורגר הוא העניין המרכזי והכמעט יחידי בהן, בלאק ממותגת בבירור כרשת "המבורגר פלוס". גם העיצוב של סניפיה הוא כזה. לא עוד מזללה, לחטוף בה משהו על הדרך. יותר דיינר, שאפשר לבלות בו בכל מיני פורמאטים. צחי בוקששתר הוא הדמות הדומיננטית בבלאק. פעם, איפשהו בשנות השמונים המאוחרות/תחילת התשעים, בוקששתר היה מחלוצי המטבח הישראלי העילי החדש. במסעדת התרווד הוורוד שלו אפשר היה למצוא אז את אחד מהמטבחים היצירתיים ביותר בשטח. שם, כמו בפיטנגו של איתמר דוידוב, קרן ("הקטנה" ברחוב אבן גבירול) ועוד, למדו התל אביבים דברים חדשים שלא הכירו קודם.
בוקששתר המשיך מ"התרווד" לקריירה טלוויזיונית נאה ובמקביל היה למבקר המסעדות של מקומון בשרון. זה היה בטרם עידן השף-סלב ותכניות הריאליטי הקולינריות. עם אישיותו המוחצנת, הוורבליות המרשימה ומראה השף הארכיטיפי, בוקששתר יכול היה להשתלב בקלות ככוכב במכונות הרייטינג המשומנות בטלוויזיה של ימינו. הוא לא שם ואין לו צורך בכך. יש לו מכונה משלו בה איננו נדרש לג'סטות הפופוליסטיות ההן, שהפכו בשנים האחרונות את כמה ממיטב השפים שלנו מטבחים לבדרנים.
בלאק עתירת הסניפים והמצליחה מסמנת את המעבר, הלגיטימי, של שף נחשב מעמדתו כאמן יצירתי לנעלי איש העסקים. להבדיל מכמה דוגמאות בולטות, שבהן נעשה שימוש במוניטין של האמן מפעם כמקדם המכירות לקולינריה משכנעת פחות היום (מי אמר רושפלד ולא קיבל?), בלאק לא מתיימרת לדבר. היא גם לא ממתגת את בוקששתר ככוכב על. כולה מסעדת "בורגר פלוס" לכולם.
היה חם בבלאק בערב שבת הקר ביותר בגוש דן בחמישים השנים האחרונות. חם מידי אפילו. תיכף קילפנו שכבות. מכיוון שמסעדות בישראל אינן בנויות לאחסן בפינה נפרדת, כבארצות הקור, מעילים, צעיפים ומטריות, נאלצנו למרוח את השכבות כולן על מושבי הכסאות. הגיע התפריט. ים, שלא לומר אוקיאנוס, של אפשרויות. זו ממש לא מסעדה סטייל אגאדיר, שמכוונת אותך בבירור להמבורגר, צ'יפס ובירה. ראשונות מגוונות, אגף בורגרים, אגף עיקריות בשר נפרד לאחריו, סקציה לצמחונים, לספורטאים ואפילו מנה תאילנדית. הרעיון הוא שלכולם-כולל-כולם יהיה מה להזמין; שאפשר יהיה לשבת כאן לזלילה של אחרי הסרט אבל גם לדייט, מאנץ', ארוחה משפחתית שבה גם לסבתא וגם לילדים יהיה מה לאכול; ועוד.
מטבע הדברים, האלמנט הזה, שמבדל בבירור את בלאק ממסעדות אחרות בז'אנר, הוא שצריך לעמוד למבחן האיכות. במילים אחרות: רצינו לבדוק אם ה"פלוס" שאחרי הבורגר אכן ראוי ומצדיק את מיתוגו. ארוחה של הרבה מידי "ככה וככה" הותירה אותנו רחוקים מלהשתכנע בכך. ההמבורגר דווקא היה טוב בהחלט מסוגו, גם אם יקר. לגבי השאר: נו.... לא בטוח שבוקששתר המדויק והקפדן של התרווד הוורוד היה נהנה לשבת לזלילה לא מחייבת של ערב שבת עם האוכל הזה.
התאימו לנו מאד מנות החורף שהוצגו מחוץ לתפריט הרגיל. חלקנו, לחימום הקרביים לפני העיקר, מרק עדשים (29 שקלים) ומרק גולאש (35 שקלים). שני המרקים היו מבאסים. מאד. במרק העדשים היו אמנם די הרבה עדשים, אבל התיבול היה כה גס, שלא לומר אלים, שנדמה היה שנלקחו ממסעדת פועלים מהסוג הרע. טעמים תמוהים של חריכת ירקות השתלטו על הגולאש. אלו, יחד עם חמיצות מוגזמת, העלימו כמעט לגמרי את נוכחות הבשר במרקם הטעמים. גם זה הזכיר מרק של מסעדת פועלים בעייתית.
המשכנו: המבורגר נורמה ג'ין (63 שקלים) מבשר אנטריקוט קצוץ, מגדל קורנביף (55 שקלים) ו"תפריט ספורטאים" (79 שקלים) השייך לאגף בתפריט עליו כתוב כי בוקששתר שקד עליו ביחד עם הדיאטן הקליני, המתמחה בספורט, יאיר להב. זו הייתה מנה שבבסיסה 250 גרם "לב האנטריקוט" בגריל, לצד ירקות בגריל וקוביות בטטה. מכיוון שהמנות בבלאק, כולל הבורגר, מגיעות ללא תוספות, הזמנו גם צ'יפס וסלט ירקות (17 שקלים כל אחת). זה אומר שתמחור המנות גבוה קצת יותר ממה שנראה באמת: בעצם 80 ו-72 שקלים, בהתאמה, להמבורגר ולקורנביף. הרבה.
הגיע האוכל. במנת הספורטאים היה אנטריקוט מאיכות סבירה. לא ציפיתי ליותר מזה בתמחור כזה ואין טענות. אל הצריבה שלו, לעומת זאת, יש לי די הרבה טענות. תועפות שמן הפכו את נתחי הבשר הדקים מצרובים לכמעט מטוגנים. זמן רב מידי על הפלנצ'ה נטל מהם את מעט העסיס שיכול להיות בנתח בשר דק. כך הרגישו גם הירקות. שמנוניים מידי. עניין של יד בלתי קפדנית בעליל במטבח.
הבעייתיות בקורנביף לא הייתה קשורה ליד הטבח המבצע בזמן אמיתי. קורנביף מכינים מראש. מתקפת התבלינים על בשרו הייתה אלימה מידי. נכון, קורנביף איננו בשר שאמור לספק עדינות ואנינות. הוא אמור להיות מתובל ועז. אבל צאו וטעמו זה ליד זה את הכריך הזה עם אחד מהכריכים ברובן - ג'אנק לכל דבר ועניין אבל מה-זה טעים - ותחושו בהבדל. יש עזות טעמים שביחד עם לחמניה, חרדל, מלפפון חמוץ ובצל סגול עושה בחיך יאמי; ויש כזו שממש לא. הקורנביף של בלאק היה, למרבה הצער, מהסוג השני.
אינני שמח לכתוב את הפסקאות האחרונות בהקשרי בוקששתר, מטובי בחורינו, האחראי על כמה וכמה ארוחות טובות באמת בעברי הרחוק. איזה מזל שהיה גם המבורגר. הוא היה טוב. באמת. בשר ראוי, במרקם נכון וצריבה מדויקת. הרגישו היטב שהיה מאנטריקוט ולא מנתחים פשוטים יותר, המשמשים בדרך כלל לבורגרים. מצוין? כנראה שלא. יש מספיק מסעדות ראויות, בהן תמצאו מנות המבורגר טובות יותר, בקצת פחות כסף. מצד שני, בפרמטרים של רשתות בורגר, הוא אכן היה מוצלח. מסוג כריכי הבשר שאפשר, בכיף, ללעוס לצד בירה, לפני או אחרי סרט, כשרעבים.
חלקנו קינוח "קסאטה באמבטיית שוקולד" (39 שקלים) גלידת מסקרפונה עם אגוזים, על עוגיית שוקולד, עם רוטב שוקולד חם. הוא לא היה מהסוג המוקפד. גם לא מהמנות המתוקות מאד ההן, שרחוקות מאנינות אבל עושות מתוק שמח, אמריקאי סטייל, בחיך. לגמרי סתם.
סיכום הארוחה מותיר אותנו עם המבורגר אחד טוב וזהו; כל השאר הרבה פחות. ברור שאין די בכך. ברור גם שבפרמטר שהועמד לבחינה מבעוד מועד, זה הקשור בערכים המוספים שמעבר לקציצה, לא יוצאת בלאק טוב. עם המבורגר ראוי אחד, בשמונים שקל, גם מקדם value for money איננו שם המשחק שם. אני מנחש שלא רק לבוקששתר השף, גם לבוקששתר המבקר, הזכור כנדיב ורך יחסית עם מושאי ביקורתו, היו דברים די ברורים לומר על הארוחה הזו. נדיב, נדיב, אבל גבולות בהחלט היו לו. המטבח בבלאק, סניף סינמה סיטי שלו, זקוק בהחלט למקצה שיפורים.
