אוהבי האוכל היפני בישראל, יש כאן לא מעט כאלו, ניצבים, בבואם לבחור מסעדה לאכול בה, מול מציאות של פיצול בוטה: מקומות טובים מאד ויקרים מאד (יקימונו, אונאמי, מינאטו) מצד אחד; ומקומות זולים, יומיומיים, בעייתיים מאד בדרך כלל מבחינת איכויותיהם. דיכוטומיה חדה, נטולת אמצע, שמותירה את הסועד הסביר, שלא בהכרח דחוף לו להיפרד מכסף רב כדי לאכול יפני, מיותם למדי.
אובן קובן, המזללה היפנית החדשה, שנפתחה לאחרונה ברחוב הארבעה בתל אביב, מצליחה לתפוס את מקומה המבורך בתווך שבין שתי אופציות הקיצון הללו. כמה נחמד שכך. זו מסעדה קטנה, כוך צר וארוך בעצם, שאין בו מקום לסועדים רבים. בהשוואה להיכלי ההסעדה והבילוי הגדולים של הרחוב אונמי, טפאו, BBB, פורטר אנד סאנס והאחרים מדובר בכלל בסוג של קיוסק. אובן קובן שייכת לבעלי אונמי. היא ממותגת כשלוחה הקטנה, הצנועה והיומיומית של המסעדה-האם.
עוד ערב "צוק איתן" מדכדך. הצצה חטופה בבתי האוכל שמסביב מגלה תפוסה של 30 אחוז במקרה הטוב. הרבה פחות מזה בדרך כלל. בדרך כלל הומה פה לגמרי בחלק זה של השבוע. כן, צריכים לגמור שם, בעזה, את העבודה, לטובת כולנו; אבל היי, צריך להחזיק אצבעות שזה יקרה מהר. עוד שלושה שבועות כאלו ונתחיל לראות את המסעדות הקטנות קורסות. באובן קובן, כמה משמח, התפוסה דווקא נראית סבירה יותר בהשוואה לשאר המקומות ברחוב. מחצית, אולי מעט יותר.
היינו רעבים אבל החום בחוץ כה מטורלל שחשקנו בארוחה קלה; ללא ערימות נודלס, מרק מהביל וכך הלאה. הלכנו על הרבה מנות נשנוש. התפריט של אובן קובן מאפשר את זה. זו, כאמור, יותר מזללה צנועת יומרה ממסעדה. רוב הזמן הצליח לנו.
סלט אטריות זכוכית (28 שקלים), אוקונומיאקי אובן קובן (48 שקלים) וקומבינציית סושי אינסייד אאוט נריטה (48 שקלים) היו נשנושי הפתיחה. שלושתם חביבים וראויים. הסלט, על בסיס אטריות שעועית, עוף קצוץ וכל הירקות המתבקשים, בצבעים שונים, עם רוטב חמצמץ-חריף, היו הרעננות והחינניות הרצויות. פותח חך אמיתי, חריף במידה, נעים.
במנת האוקונומיאקי היה סשימי סלמון עם מיונז יפני, בצל סגול כבוש, רוקט ושומשום שחור; כולם מונחים על טורטיה קלויה. יפני אסלי? רחוק מזה. טהרני המטבח היפני יעקמו את האף כאן. בבחינת: 'פיוז'ן? בצק במסעדה יפנית? לא בבית ספרנו'. ואחרי שאמרנו את זה צריך לומר שזו מותק של מנה. נכון שבצק פיצה מושקע היה עושה את זה קצת יותר; אבל חיבור הרכיבים כאן היה מוצלח וטוב.
בקומבינציית האינסייד אאוט היו ארבעה קליפורניה רול (מסלמון, אבוקדו, מלפפון ושומשום) וארבעה סוזוקי רול (בס, אבוקדו, בצל ירוק ושקדים קלויים). מדויק, מיומן, טרי וטוב.
המשכנו בקונספט: טאקויאקי (26 שקלים) ואגדאשי טופו (34 שקלים). הטאקויאקי היא מנת נשנוש חמה ומסקרנת של כדורי פנקייק יפני במילוי תמנון ובצל ירוק, ברוטב טריאקי עם מיונז יפני ובוניטו. לטעמי היא הייתה המוצלחת פחות מבין המנות שטעמנו. שמנונית משהו, עם רוטב מעט גס מידי ובאופן כללי פחות שמחה, כייפית ומגניבה מהאחרות. אגדאשי טופו, קלאסיקת כל הזמנים של מטבח ארץ השמש העולה בישראל, היה אחלה. באונמי, מסעדת האם שממנה, יש להניח יצאו גם הטבחים של אובן קובן, מגישים מאות, אולי יותר, קעריות אגדאשי מידי שבוע. זו הבחירה היותר צפויה ופחות מסוכנת. הביצוע היה ללא רבב.
רק נשנשנו עד כה. בשם השליחות הציבורית הזמנו בכל זאת מנה אחת מהסקציה המחייבת קצת יותר בתפריט: קאיסן שוגה איטמה (74 שקלים) - אטריות הרוסאמה עם פירות ים ברוטב סויה, סאקה, ג'ינג'ר ושום. הסי פוד ניתן בנדיבות אבל באופן לא מפתיע כשמדובר בתמחור כזה, לא היה מסוגה עילית. למרות זאת, בתוך המגבלות טיפלו בו באופן מיטבי והוא נותר עסיסי במידת האפשר. הרוטב היה טעים. קינחנו עם טיק טאק (26 שקלים) ועוגת שוקולד קראנץ' ושזיפים (34 שקלים). העוגה הייתה חביבה, הטיק טאק בסדר, אבל קצת פחות.
318 השקלים שהשארנו על הארוחה, לפני שתיה, מרמים. לא אכלנו כבד אולי אבל אכלנו המון, כולל שני קינוחים. ארוחה סבירה לשניים כאן לא צריכה לעלות הרבה יותר מ-240 שקלים. אין באובן קובן שיאים מרהיבים אבל אף אחד לא מנסה לספק בה כאלו. זו מזללה צנועה, נעימה, שמגישה אוכל יפני פשוט, טרי וראוי בתמחור הגיוני. לא תגיעו לכאן כדי לחגוג אירוע או לחפש את חומרי הגלם הטובים בעיר אבל לזלילה נחמדת של לפנות ערב, אחרי או בדרך לבילוי, היא מספקת את הסחורה בהצלחה רבה. העובדה שאין כמעט, כאמור, מקומות יפניים מהסוג הזה, לא יומרניים אבל טובים, הופכת את נוכחותה כאן למשמעותית עוד יותר.
אובן קובן, הארבעה 16, תל אביב.
