את הנהי הקבוע על מצב המסעדות בארץ מחוץ למדינת תל אביב ומרכזי הערים הגדולות מכירים קוראיו של מדור זה היטב. לא אאריך בו יתר על המידה לפיכך, ואסתפק בעיקר: לא קל לו, לקהל מיטיבי הלסת, כשהוא נוסע לטייל בשבילי ארצנו. לא רק שנדירות המסעדות הטובות, צריך לחפשן בזכוכית מגדלת ובנרות, בצירוף לא מעט רצון טוב.
השבוע עלינו צפונה, לאזור עמק בית שאן. החיפושים אחרי מסעדה אפשרית שאיננה חומוס-שיפודים הובילו אותנו לרוטנברג, בחצר גשר הישנה. שם, במבנה קטנטן ישן נושן, ממש על גדר הגבול, משקיפה אל ירדן, ניצבת המסעדה הקטנה והנעימה הזו. לבית הקט בו שוכנת רוטנברג יש היסטוריה. הוא שימש כתחנת הביקורת של רכבת העמק שעברה שם בראשית המאה ה-20 בדרכה מחיפה לדרעא שבסוריה ואל מדינה (היום סעודיה). שמו של המקום ניתן לו כמחווה לפנחס רוטנברג ("הזקן מנהריים"), מייסד חברת החשמל בארץ ישראל. התחנה ישבה במקום שנודע כנהריים (בין הירדן לירמוך).
בחצר גשר הישנה שכן עד מלחמת השחרור קיבוץ גשר, שננטש על ידי תושביו במלחמה, והוקם מחדש לאחריה לא הרחק. ההיסטוריה נוכחת בכל עוצמתה מיד כשמגיעים לכאן, ומעניקה למקום ממד נוסף, כזה שאנחנו מורגלים בו פחות במקומות עכשוויים בעיר הגדולה. אפשר לשבת בפנים, בחלל הקטן, המשדר כפריות צרפתית למחצה נעימה למדי, ובחצר המתוקה, המשקיפה אל הגבעות המצהיבות של הממלכה ההאשמית.
את המקום מפעיל השף יזהר סהר, שבנה תפריט ביסטרו פשוט ונטול יומרות. כרגיל במקומות מהסוג הזה בארץ, הבסיס צרפתי והקריצה מקומית ים תיכונית. הגענו אחר הצהריים. התפלאנו ושמחנו למצוא מסעדה עמוסה למדי, בפנים וגם בחוץ. לא פיללנו להמצאות ולחידושים, ולכן גם לא התאכזבנו לגלות מנות מהסוג המוכר, חלקן כאלו שפגשנו בתל אביב די מזמן.
הזמנו סביצ'ה מוסר (38 שקלים), פסטייה (34 שקלים) וסלקים אפויים (34 שקלים). הסביצ'ה היתה חביבה, עם נתחי דג טריים וטובים לצד סלסת עגבניות, כוסברה, אבוקדו ולימון. זו היתה מנה שנשמר בה קו מאופק. אף אחד מהרכיבים לא נשך או צבט. מי שמחפש את העוצמה המתפרצת של הדרים, פירות וצ'ילי ליד קוביות הדג הקצוצות יתאכזב אולי. אנחנו, שמחבבים מתינות, הערכנו.
הפסטייה התגלתה כמנה מאסיבית למדי. בצק עלים לא קטן, ממולא בתועפות גבינת פטה, עם לא מעט דבש בשילוב זעתר ואגוזים מעל - כמעט קינוח מלוח-מתוק וגם מוצג רטרו לכל דבר ועניין, שביצועו, במסגרת הז'אנר, היה סביר. מנת הסלקים אכזבה. קוביות הסלק האפוי הגיעו עם שיני שום מתקתקות ופלחי קלמנטינה בגרידת לימון. במקום להשאיר את הקלמנטינה טריה, שתספק רעננות מתקתקה-חמצמצה, הקפיצו אותה תחילה, ובלעו בכך את טעמיה. זה יצר מנה חד ממדית, לא רעה אולי, אבל בהחלט מאכזבת.
המשכנו: שוק טלה מעושן (88 שקלים) ונתח קצבים 250 גרם (98 שקלים). נתחיל בחלק המוצלח. נתח הקצבים הגיע מבשר באיכות טובה בהחלט, נצרב במדויק למידת מידיום, כמו שביקשנו, ועשה טוב בחיך. תפוחי אדמה, בצלים צרובים ודיז'ון נחמד ליד חברו אליו למנת ביסטרו ראויה בהחלט, שגם מתומחרת בשפיות. שוק הטלה היתה טובה פחות. הרכות המתבקשת אמנם נכחה, אבל העישון היה אגרסיבי מדי. הוא בלע, שלא לומר העלים, את טעמי הבסיס שאנחנו כה אוהבים, של בשר טלה במיטבו. זו מנה שמתומחרת במתינות רבה ומינוניה נדיבים, אבל אם במנת הסלקים דיברנו על קונספט בסגנון עדות הרטרו, כאן כזה היה הביצוע. במסעדות עכשוויות, גם כאלו שאינן יומרניות, לא מגישים היום אוכל כזה.
קינחנו בסורבה פירות מתוצרת בית (28 שקלים), שהגיע בשלושה טעמים מנגו, פירות יער ותות. התות היה סביר, המנגו נחמד וכדור פירות היער טוב ממש. האספרסו לסיום היה עשוי היטב.
הנה כי כן, רוטנברג הוא מקום שהאוכל בו איננו בדיוק מושלם, גם מסוגו. קצת ייצוב בפערים לא היה מזיק לו. ובכל זאת, כלל היחסיות מוכרח להיות מיושם בהקשרו. כיף לשבת כאן, בפנים או בחוץ, והוגן מאוד. ארוחות הילדים שהזמנו - פנה ברוטב שמנת/פטריות (42 שקלים) ושניצל עם פירה (45 שקלים) המגיעות עם כוס מיץ וכדור גלידה היו נדיבות מאוד במינוניהן. אי אפשר ולא צריך להחיל על מקום כזה את השאלה מה היה קורה איתו לו פעל בג'ונגל של תל אביב. מאחר ולהבדיל מאי אלו מקומות בפריפריה, איש אינו מנסה למתגו כבשורה הקולינרית החדשה היוצאת מנהריים למזרח התיכון כולו, קל יותר לקבל בסלחנות, אפילו באהדה, את הפגמים המתגלים בארוחה. אם אתם באזור ובהנחה שתגיעו בלי ציפיות לקבל את הארוחה הכי טובה שאכלתם בצפון בשנים האחרונות, זו אופציה סימפטית.
רוטנברג, חצר גשר הישנה (לייד קיבוץ גשר), 053-9443272. לא כשר
