אנחנו דור זללן

החיבה היוקדת של צעירים רבים לאוכל ולמסעדות, נתקלת לא אחת בהרמות גבה מצד דור ההורים, שלא מבינים מה יש לעשות במסעדה למעט חגיגת יום הולדת. אם עד עכשיו תירצתם את זה לעצמכם כפער הדורות, ספר חדש מספק תובנות מנומקות לגבי האופן שבו שהתמכרנו באובססיביות לפרסום תמונות אוכל ברשתות חברתיות ולבזבוז של מעל חצי מהמשכורת במרדף אחר הטעם המושלם.

מתברר שהתשובות טמונות בדור המילניום (באנגלית millennials), או בשמו הנוסף דור ה-Y, ילידי השנים 1980-2000 שהם גם הצעירים שמעצבים כיום את העולם. בספרה החדש שיצא בארה"ב, "A TASTE OF GENERATION YUM" מסבירה העיתונאית האמריקאית איב תורו איך נוצר דור שמאוהב באוכל אורגני, שווקי איכרים, שתחביביו הם בישול ביתי, איתור מסעדות חדשות, הערצת שפים סלבריטאים, ואיך כל זה משנה את הדרך שבה אנחנו אוכלים וצורכים. הספר אמנם עוסק בשוק האמריקאי, אבל רלבנטי לכל תרבות הפודיז הגלובלית, כולל סצינת האוכל הישראלית התוססת.

תורו (28) סיימה תואר בפסיכולוגיה בלי עניין מיוחד באוכל, ולאחר מכן נסעה לטייל בארגנטינה, שם נפל לה האסימון: אוכל הוא מקרה המבחן המושלם ללמידה משולבת לגבי פוליטיקה, דת, מסורת וחקלאות מקומית. בעקבות הנסיעה היא פנתה ללימודי בישול, ובשנת 2012 עברה לניו יורק, עיר שבה, היא מעידה, עולם האוכל אינטנסיבי מאוד. "שמתי לב שרוב הזמן והכסף שלי מוקדש לאוכל", היא מספרת לוואלה! אוכל, "ואז לקחתי צעד אחורה ושאלתי את עצמי 'מה לעזאזל קורה כאן?'" .

בעקבות התהייה נולד הספר, ששופע עדויות, נתונים והסברים להתנהלותו של דור, שמציב את האוכל בראש סדר העדיפויות שלו. במסגרת מחקרה ראיינה תורו מרואיינים רבים בני הדור כמו גם שפים, עיתונאים, אנשי אוכל משפיעים ובעלי שם בארה"ב כמו אנתוני בורדיין, מייקל פולן, מארק ביטמן וריק ביילס.

כבר בתחילת הספר היא מביאה כמה נתונים מעניינים: 87 אחוזים מבני דור המילניום יתפנקו על ארוחה גם אם הם מרוויחים מעט, וישרפו בקלות חצי משכורת על דברים כמו ארוחה בת 10 מנות או פסטה בעבודת יד. במחקר שנעשה בקרב בני דור ה-Y מעל ל-50 אחוז מהמשתתפים הגדירו את עצמם כפודיז, שאובססיביים לתוצרת מקומית ואוכל אורגני. כחלק מהמשקל הרב שמוענק על ידי בני המילניום לאוכל המקומי-אורגני, בין השנים 2000 ל-2012 שווקי האיכרים צמחו ב-172 אחוזים, והמכירות בחנויות אוכל מתמחות וייחודיות זינקו ב-22.1 % בין 2010 ל-2012.

מה לדעתך ההבדל הכי משמעותי בין בני דור המילניום להורים שלהם?

"עבורנו האוכל משמש כזהות, הוא מעין מטבע חברתי. בזמן שההורים שלנו לקחו סמים והקשיבו לרוקנ'רול, אנחנו משתמשים בבחירות האוכל כביטוי לערכים, עמדות כלכליות, ודרך להראות ידע וההשכלה. וכמובן אנחנו שופטים אחד את השני באמצעות אוכל: 'היית כבר במסעדה החדשה הזאת?' או 'לעזאזל, אני אוהב את השף הזה!' או 'ניסית כבר את הדמפלינגס החדש במילוי כבד אווז'?".

תורו מציעה בספר שמאפיין ייחודי לעידן הנוכחי הוא העדפת חוויה על פני חומר ולכן בני הדור יבחרו להשקיע את מיטב כספם באוכל ותיירות, לעומת דור ההורים שהשקיע את ממונו בחסכונות, בתים ומכוניות. למרות שאין להם תמיד את האמצעים, הצעירים ישקיעו בהתלהבות ובתשוקה בארוחה מגניבה בין אם היא עולה 2 דולר או 200 דולר, נתון מפתיע בהתחשב במשבר הכלכלי בארה"ב והעובדה שדור ה-Y הוא הדור עם אחוזי האבטלה הגבוהים ביותר ב-60 השנים האחרונות.

במאמר פופולרי שפורסם בניו יורק מגזין במרץ 2012, "מתי צעירים התחילו לבזבז רבע משכורת על לשון כבושה?" מצוין שתמיד היה עניין באוכל, אבל בעבר הוא היה בידיה של קבוצה קטנה ואליטיסטית בעלת מאפיינים ספציפיים: לבנים, מבוגרים ומבוססים, שאכלו במסעדות החדשות והשפים הכי ידועים. התעניינות באוכל הייתה שמורה למועדון מצומצם של סנובים, בדיוק כמו גולף או אופרה. מנהגים כמו סגידה לשפים או שיחות על אוכל מולקולרי נחשבו לביזאריים ודור ה-X (שקדם לדור ה-Y) לא רק שהיה אדיש לאוכל, אלא בז לתופעות האלה, בתקופה בה אוכל סיני תעשייתי ובוריטוס שמנוניים נחשבו לשיא המגניבות.

לפי הספר, כל זה השתנה, והיום, האסוציאציה המשוייכת לאוכל היא כבר לא גולף ואופרה, אלא אינדי רוק. בדיוק כמו המוזיקה של שנות ה-90, שהיוותה מעין אלגוריתם המגדיר זהות לבני דור ה-X, כיום בחירות האוכל שלנו שמוצגות אונליין משרתות את הפונקציה הזאת. אוכל הוא אופציה שגרתית לתחביב, נושא בלתי נדלה לשיחה, תחרותיות ומדד לגיטימי של קוליות. ובדומה למוזיקה, בגלל רוחב התופעה אין אפשרות לפסול אותה בכללותה (אף אחד לא יגיד לכם "אני שונא מוזיקה"). לפי תורו היא לא נתקלה באנשים שיצאו נגד התופעה כולה. "ישנם אנשים שחושבים שאספקטים מסוימים של העיסוק באוכל הם בעלי מימד סנובי – מה שבהחלט עשוי להיות, אבל יש להם אינטראקציה עם אוכל בכל כך הרבה דרכים – בישול ביתי, עבודה בחווה, לצאת לאכול בחוץ, להירשם לימודי אוכל, שקשה לצאת נגד התנועה כולה", היא מסבירה.

המעבר מסלידה לאהבה כלפי אוכל, קרה מהר, באותה מהירות שבה צצו רשתות חברתיות, וטלפונים חכמים עם מצלמה שהפכו את חוויית האכילה לסחורה. בשנת 2011פורסם בניו יורק טיימס ניסוי שבו נבדקה החיבה לאייפון בעזרת FMRI (שיטת דימוי מוחי) כאשר צעירים בני 18-25 נחשפו לאודיו/ווידיאו של אייפון רוטט. הממצא הכי מפתיע היה שהרטט הפעיל את החלק במוח שמקושר לאהבה וחמלה, והנסיינים הגיבו לצליל כמו לבן זוג אהוב או בן משפחה קרוב. החיבה לטלפון ולמצלמה המשוכללת גרמו לשגשוגן של אפליקציות שעיקרן הוא התמונה, כמו אינסטגרם ופינטרסט.

באוניברסיטת מינסוטה מצאו שאוכל היה קטגוריה מס 1 בפינטרסט ב-2012 לגברים ונשים, וגם הקטגוריה שצומחת הכי מהר. מחקר אחר שנערך באוניברסיטת וושינגטון מצא שתמונות אוכל ברשת מפעילות את מרכז התגמול במוח, על אחת כמה וכמה תמונות של אוכל שומני. צפייה בפוד פורן מעלה מאוד את רמת הגרלין, הורמון הרעב בגוף, גם כשאנחנו מלאים.

תורו מבהירה כי הרשתות החברתיות לא הולידו את התופעה, אלא סיפקו פלטפורמה לעניין שכבר היה קיים בקרב הציבור. היא מחדדת ש"זה שאוכל תפס לא קשור לקיומם של ערוצי המדיה האלה, אלא קיומו עניין תרבותי עמוק, שפשוט תומך בהצלחה של הרשתות הללו".

למרבה הפלא, זה קורה לא רק בגלל הטכנולוגיה, אלא למרות. טיעון מרכזי בספר הוא שהאוכל עונה על צורך לא ממומש בעידן טכנולוגי שבו העיניים והאצבעות הם האיברים היחידים שעובדים בין השעות 09:00-17:00, ולכן הזמן במסעדות או במטבח הביתי מהווים מעין גורם מרגיע ומאזן, נוגדן לשעות הרבות מול המסך. דווקא בגלל שאנחנו דור מאוד טכנולוגי, בשעות הפנאי אנחנו מחפשים קירבה במקום הכי קדמוני, סביב השולחן, שמעניק את האינטראקציה הבינאישית שלה האנושות זקוקה.

גם המסעדות בניו יורק לפי תורו, חשות את הצורך הזה ומשנות את צורת הבילוי לחווייתית יותר. אם בעבר לא היה ז'אנר בין דוכני אוכל מהיר למסעדות מישלן מתקתקות, כיום השפים הניו יורקיים משחקים בעיקר על קו האמצע. העיצוב של מסעדה רגילה מקבל סטייל של סלון ביתי עם ספות וצלחות משוק הפשפשים, לפתע בכל מקום צץ המטבח הפתוח שמייצר אינטראקציה נוספת, קונספט שבעבר היה מעורר חלחלה. עוד תפס תאוצה טרנד השרינג – צלחות למרכז השולחן, הזמנה של מנות רבות לשולחן ושיתופן בין הסועדים, שמקרב עוד יותר בפן הבינאישי. בין היתר מציעה ת'ורו שיתכן וזרעי השרינג טמונים בכלכלת השיתוף החדשה – פייסבוק, קאוצ'סרפינג ואפליקציות כמו אובר, שהופכות דברים טריוויאליים למשותפים (למרות שעל אוכל אנחנו מוכנים להוציא קצת יותר כסף). מעניין לציין שבישראל טרנד מסעדות השוק של השנים אחרונות מיטיב להצטרף לתזה הזאת עם מטבחים פתוחים, ירקות טריים בחזית התפריט, מוזיקה שמחה, קשר עין עם השף ומנות שרינג למרכז השולחן.

בעוד שחלק מבני דור X והבייבי בומרס בארה"ב (הדור שקדם ל-X) חושבים שכל תרבות הפודיז משוגעת לגמרי, חלק אחר מתחיל להיתפס לחיידק. חיפוש מתכונים אונליין (בשנת 2011 גוגל השיקה מנוע חיפוש למתכונים בעקבות הביקוש, ולדוגמה מתכון בודד לסלט קייל יופיע עם מעל ל-1,560,000 תוצאות), יציאה למסעדות וצפייה בתכניות אוכל הפכה מזמן למיינסטרים כך שאוכל הופך לתחביב לגיטימי גם בקרב הדורות המבוגרים יותר.

הדבקנו את ההורים שלנו בחיידק או שזה שהם נשאבים על ידי הטכנולוגיה של העידן הנוכחי?

"אני מאמינה שהעניין באוכל שואב לא מעט מהחיים בעידן הדיגיטלי", אומרת תורו ורומזת שמנעמי העידן לא פוסחים גם על הדורות המבוגרים יותר. "לכולנו יש קרייבינג לקהילה, גירוי החושים, שליטה והאוכל מעניק לנו את כל זה. אבל אין ספק שאנחנו גם מגייסים את ההורים שלנו לעניין".

מה הכי הפתיע אותך בכתיבת הספר?

"כנראה העובדה שאנחנו סופר נרקיסיסטים. רבים מאשימים את בני הדור באובססיה עצמית, וכשנכנסתי לפרויקט הנחתי שהמבקרים טועים, שבטח כל הצעירים מכל הדורות היו נרקיסיסטים. אבל מה שגיליתי בסופו של דבר שלגדול בעידן הדיגיטלי של פרופילים מהוקצעים בלינקדאין, פייסבוק, או.קיי קיופיד וכו', הפכו את הדור למומחים במיתוג עצמי. למעשה, החיים שלנו תלויים בכך שנמתג את עצמנו כמו שצריך, ונראה לעולם מי אנחנו במגוון דרכים (בכל אחד מהאתרים האלה צריך להציג את עצמך באור אחר כדי להשיג עבודה/דייט/חברים) שזה כנראה מה שהופך אותנו למרוכזים בעצמנו משמעותית יותר מהדורות שלפנינו".

בספר מציגה תורו מחקר של אוניברסיטת יורק ב-2010 שבדק 100 משתמשי פייסבוק בגילאי 19-25, ומצא שהלייקים מווסתים הערכה נרקיסיסטית. ככל שאתה מאופיין בקווי אישיות נרקיסיסטיים יותר, כך סביר להניח שתשתתף יותר ברשתות חברתיות. כל זה אגב, לא מונע גם מבעלי הערכה עצמית נמוכה להשתמש יותר ברשתות כדי להקרין תדמית מסוימת ולקבל פידבק חיובי דרך לייקים.

הצד השני של המטבע הנרקיסיסטי הוא המצב הנפשי- חמישית מבני הדור אובחנו כסובלים מדיכאון ברמות שונות. רבים מדווחים על חוסר אונים, שעמום, העדר תקווה, פסיביות, פחד והעדר קשרים קהילתיים ובהתאמה, שימוש בנוגדי דיכאון נפוץ בעיקר בקבוצת גילאי 18-44. אחד האשמים הוא עידן השפע, שמביא מגוון אינסופי של בחירות, שיכולות לערער את השפיות. בשלב מסוים חופש הבחירה כבר לא משחרר אלא מייסר. אנחנו בוחרים איזו סדרה חדשה לצפות ב-VOD, מנסים להבין מיהו ספק הטיסה הזול יותר, לאיזה יעד ניסע לחופשה, באיזו מניה להשקיע. רק להיכנס לסופרמרקט ממוצע ולבחור דגני בוקר מתוך האפשריות על המדף עשוי לגרום להתקף חרדה קשה. בשנת 2000 נעשה "מחקר הריבה" שבו החוקרים נתנו לחלק מהמשתתפים 24 ריבות כדי לבחור מתוכן ריבה לקנייה ולמשתתפים אחרים חולקו 6 צנצנות לבחירה. אלה שנאלצו לבחור מתוך 24 צנצנות היו רחוקים משמעותית מלקנות ריבה והמומים מהאפשרויות והלחץ שבלקבל את ההחלטה הנכונה. בעלי הבחירה הקטנה משמעותית, היו במובהק מרוצים מההחלטה שלהם.

הנתון הזה מוצא בספר קישור לנושא פופולרי אחר: אכילה מודעת שדוגלת בהפחתת או הימנעות מהגורמים הבאים: סוכר, גלוטן, מעבר לטבעונות, צמחונות, אובססיה לאוכל בגידול מקומי, תזונה פליאוליתית ועוד, סממן פופולרי של הדור הנוכחי. לא כל סוגי הדיאטות הוכחו באופן חד משמעי כבריאות יותר או פחות, אבל הרגלי אכילה אלה משרתים היטב את המקום החרדתי ומאפשרים תחושה של שליטה, הגדרה עצמית, צמצום הבחירה וכך, בעקיפין, הפחתת חרדות. מהספר עולה כי אחת הסיבות שתזונה מסוימת שבבסיסה הימנעות ממוצרי מזון מסוימים גורמת לתחושה טובה יותר מבלי שיהיה לה בסיס מדעי בהכרח נובעת מהיכולת להפחית את הכאוס בחיי היומיום ולהעניק שלווה גדולה יותר בבחירות שלנו, לפחות בקשור לאוכל.

אפשר בקלות לבטל את ספרה כעוסק רק באורח חיים אורבני, אבל לדעתה זה ממש לא נגמר בעיר וגולש גם לפריפריה, והכל מתחיל ונגמר בשאלה של מעמד. "המחקר התבסס בעיקר על ערים גדולות או קטנות שאליהן נדדו אנשים מערים גדולות, וגם ככה, רוב הצעירים באמריקה חיים כיום בסביבה אורבנית או בפרברים. אבל, בגלל האינטרנט והמדיה, תרבות הפודיז מתרבה במהירות גם במרכז ארצות הברית, כשההשתתפות בה היא יותר סביב המעמד שממנו אתה מגיע וכמה כסף יש לך היום". במעמד הנמוך הסיפור משתנה לחלוטין. "רעב וחוסר ביטחון תזונתי הם בעיה גדולה בארצות הברית היום. אין סיבה ואפילו סיכוי, שאנשים שאין להם ביטחון תזונתי ישתתפו בתרבות הפודיז".

בעת כתיבתה ספר התמקדה תורו בארצות הברית, אבל התגובות לספר, עשויות לשנות את זה. "מאז שהספר יצא, קיבלתי בקשות לראיונות מרחבי העולם, מניו זילנד ועד ספרד, וזה יצר אצלי עניין ללמוד עוד על איך הטרנדים האלה באים לידי ביטוי בצורה בינלאומית". ועד הספר הבא, אפשר להתנחם בארוחה טובה.