הרוזן ג'ון מונטגו חי במאה ה-18 בעיירה סנדביץ' שבאנגליה. מספרים שהיה מבלה את ימיו בהימורים מסוגים שונים. פעם אחת, כשהגיעה שעת הארוחה היה הרוזן שקוע כולו במהלכי ההימור וסירב לעצור. הוא הורה להביא לו את הבשר בין שתי פרוסות לחם וכך נולד הסנדביץ' הראשון.
כמעט מאחורי כל טעם מסתתר הוגה. מי שחשב, יזם, רקח וערבב וטעם אותו ראשון. חלק מהטעמים הם הבלחה של רגע, טעות או מקריות וחלקם הם פרי פיתוח והשקעה של שנים. לעיתים הם נושאים סיפור היסטורי מרגש, או מצחיק ולעיתים המוצרים הכי אהובים, הומצאו ע"י אנשים שנותרו אנונימיים בשעה שהמוצר עצמו הפך למוכר ואהוב בכל בית.
אחת הדוגמאות הבולטות הוא הביסלי המוכר והחביב על ילדי ישראל. הקראנצ'יות, רעש הפיצוח בשיניים, והמליחות בפה על מגוון הטעמים והקלוריות הנלוות. החטיף שכולנו גדלנו עליו נפוץ כיום בכל בית ואין ילד שלא מכיר את המותג ביסלי. אבל מי מכם מכיר את אפרים סעדון? סביר להניח שלא שמעתם עליו כלל.
סעדון ,כיום בן 92, עבד 40 שנה בחברת אסם, ולדבריו הוא הראשון שהמציא והטביע את הביסלי הראשון בשמן, במחלקת היצור של המפעל בבני ברק. בתחילת שנות ה-70 היה סעדון מנהל ייצור בכיר. הוא החל את דרכו כפועל ייצור בשנת 1950 לאחר שעלה ארצה מלוב. עם השנים התקדם ומונה למנהל. בעת ההיא ייצרו במפעל פתיתים, פסטות, שקדי מרק ועוד, ותפקידו היה לפקח על הייצור משלב הטיגון, דרך החיתוך ועד לאריזה. הביסלי עוד לא היה בתכנית.
"הביאו מכונת טיגון חדשה למפעל", הוא נזכר, "והיא לא התאימה לקו הייצור הקיים. אז חשבו לנסות לייצר בה משהו אחר, מיובא. בזמן ההוא ייצרנו פסטה מהמון סוגים. ופתאום בא לי רעיון. זרקתי קצת פסטה לתוך המטגנת החדשה, מתוך מחשבה לנסות משהו חדש. בהתחלה התקבל מוצר לא אכיל, אבל היה ברור לכולם שיש בזה פוטנציאל." אז נכנס לתמונה מהנדס המזון והבעלים של המפעל דאז, דן פרופר, וצוותי הפיתוח עמלו ימים כלילות על המירקם ועל תרכובות הטעם. ביסלי בטעם גריל היה הראשון, ואחריו הגיעו הבצל, ברביקיו, והפלאפל. "הוסיפו תבלינים וראו שזה טעים", ממשיך סעדון, "ובשלב הבא התחלנו לכוון את הסכין של המכונות לסוגים השונים- עגול לבצל, מסולסל לגריל, וכו', משם לספריי שמן ואז לתבלינים".
"הציבור אהב את זה מאוד" הוא נזכר בערגה , "הקו התפתח והחל לעבוד ב 3 משמרות, 5 ימים בשבוע. עלינו מייצור של 300 ק"ג בשעה, ל1.5 טון ". סעדון נזכר בהומור בכנס שערך הבעלים של אסם דן פרופר. "הוא כינס את העובדים ושיבח אותי על ההמצאה והתרומה לביסלי. שאלתי אותו איפה הצ'ק. הוא צחק והגיש לי את הבונוס: שקית ביסלי גריל..."
החטיפים של ימינו, טוען סעדון, לא יכולים להתחרות באיכות ובטעם של הביסלי. יתרה מכך, נוסחת הטעם שלו לא השתנתה לטענתו מאז יום הייצור הראשון. היום, הוא מביט בערגה על הצרכנים העיקריים שלו ומרגיש סיפוק עצום. "אני מביט בילדים בקניון ובסופר, ושמח שהם כל כך אוהבים את זה. זה עושה לי טוב בלב, שיהיה להם לבריאות".
בשנות ה-90 יצא אפרים לפנסיה. כששואלים אותו מה הטעם האהוב עליו, הוא לוחש ומגלה עוד סוד אחד קטן: "הייתי לוקח חופן של ביסלי ישר מקוו הייצור, חם ופריך וללא תיבלון, נכנס למשרד ושם עליו סוכר. זה האהוב עלי". מי יודע, אולי הוא המציא כרגע טעם חדש, לתשומת לבם של הנהלת אסם.
גם באגף המתוקים של החברה המתחרה יודעים לספר על "טעויות מתוקות" שהבשילו לכדי מוצר אהוב וייחודי. אולגה מכלין, היא טכנולוגית מזון בעלית-שטראוס, וגם מעריצה נלהבת של שוקולד מריר וביחד עם הקולגה שלה, עידו אוריבך, גילו את חטיף האגוזי-מריר. "קו הייצור המדובר מייצר אגוזי, טעמי ואנרג'י", מספר עידו, "יש את החטיף הבסיסי, ומשם זה ממשיך למכונת השוקולד שמצפה אותו בשוקולד חלב, לבן או מריר, לפי סוג המוצר. לפני כ-3 שנים הקו היה מוכן לאנרג'י ובמכונה היה שוקולד מריר שמתאים לו". בנקודת הזמן הזו היה צריך להחליף את הקו ולהכינו לאגוזי כולל שוקולד חלב.
טעות אנוש, הובילה לכך שמישהו שכח להחליף את השוקולד. "המוצר עבר את בנוגט והאגוזים והגיע לשוקולד המריר שהיה שם בטעות". לאחר קירור ואריזה, פגשה אותו אולגה בבדיקת האיכות. "הצבע לא נראה לי רגיל, משהו בו היה כהה מידי". היא משחזרת, "ובגלל שאני מכורה לשוקולד מריר, החלטתי לנסות ולהרגיש את הטעם בכל זאת. זה היה מעולה ואיזן את המתיקות".
"ייצרנו כבר כ-10,000 אגוזי מרירים", ממשיך עידו, "ולמרות שטעויות כאלה הולכות בד"כ לפסילה, הוחלט לבסוף לצאת במוצר חדש במהדורות מוגבלות שמיוצרות מידי תקופה". אוהבי השוקולד המריר זכו לעדנה ובעקבות ההצלחה שהיתה ל'טעות המתוקה-מרירה' החליטו בחברה להוציא גרסה דומה גם לחטיף הטעמי.
הסיפור של אבנר טלמון מ"בית הבד של הגולן" הוא דוגמא מושלמת לסרנדיפיות: תגלית משמעותית שמתרחשת במקרה, בטעות ותוך כדי שחיפשנו משהו אחר לחלוטין. במשך שנים ייצר אבנר שמני זית תחת המותג olea essence וכל הזמן שאף לדבר הבא, אלא שטרם ידע מה הוא. עד שביום חורפי אחד, הוא מתקן את המשאבה שאוספת את "מי העקר",הפסולת הנוצרת בתהליך ייצור שמן הזית ונופל לתוכה. "הצינור נתקע וניגשתי למשאבה כדי לתקן, כשלפתע נפרץ זרם אדיר שהפיל אותי ועטף את כולי", הוא מספר, "התבוססתי בתוך הפסולת והעובדים חילצו אותי למזלי. מאחר ומדובר בחומר שבמינון מסויים עלול להזיק, נבהלתי בהתחלה". מיד כשהתאושש, אבנר נוגע בידיו ומרגיש את העור חלק כמשי בצורה יוצאת דופן. הוא יודע שמי עקר עשירים בנוגדי חימצון אולם עד כה איש לא הפיק מהם דבר כי הסברה היתה שהם מזיקים במינון הקיים. "הבנתי שיש פה משהו ורצתי כמו מטורף במעלה הגבעה לכיוון הבית אחוז התרגשות. גייסתי מיד את הכימאי האגדי של הגולן, ד"ר פיפקו, וביחד התחלנו לרקוח, לערבב ולנסות את הפסולת בכל מיני תרכובות".
בגלל שהיתרון הבולט היה מגע המשי בעור, בתחילה חשבו לייצר סבון. אלא שתוך כדי בילוי של שעות במעבדה, אבל בדרך הם המציאו את אחד המוצרים המובילים, חומץ זית. "הבנו שצריך להתסיס את התמיסה, אבל זה בלתי אפשרי מבחינה כימית כי מדובר בנוגד חימצון. כבר מאות שנים מחפשים פתרון להתססה, במיוחד באיטליה. אז כמובן שלא אגלה את החלק הסודי, אבל כן אוכל לספר שפיתחנו משפחת שמרים ייחודית וערבבנו סוכרים שמסייעים לשמור את התסיסה, ומכאן- מאפשר להפיק חומץ זיתים."
טלמון נזכר בערגה בהתרגשות הגדולה שאפפה את התגלית. "הגיע מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה דאז, ומומחים שונים שהוכו בתדהמה מהעובדה שמי עקר שעד כה זיהמו את הסביבה, הופכים למוצר מאכל טעים ונהדר". מאז הנפילה לבור הפסולת, משווק אבנר את מוצריו ברשת whole foods market בארה"ב ובהמשך פיתח גם סדרת מוצרי ניקיון טבעי על טהרת חומץ זיתים. הפתרון שלו למי עקר הוא חסכון בעלויות האיסוף עבור יצרנים רבים, ניצול נבון של הזית וכמובן מסייע לשמירה על הסביבה.
כל בשלן או בשלנית שמכבדים עצמם, מתהדרים כיום במטבח או מרפסת עם אדנית צמחי תבלין טריים המשמשת אותם בשדרוג הסיר או הקדרה ומהווה תפאורה ריחנית ודקורטיבית לבית. אותם אוהבי התבלינים הטריים חייבים תודה גדולה ליחזקאל דגן ז"ל. סיפור ההמצאה והפיתוח שלו הוא סיפור מרגש של סגירת מעגל. של מי שכמעט הושלך לאשפה בידי הנאצים בעיר הולדתו, וחזר לשם לאחר עשרות שנים כדי לקבל באותו מקום ממש את פרס החדשנות העולמית על פיתוחו הקולינרי בתחום צמחי התבלין.
יחזקאל דגן ז"ל, פיתח את סדרת עץ הבזיל (בזיליקום) בחברת "חישתיל" שייסד והקים. העץ, מסוג בונסאי מאפשר לעלי התבלין לגדול שוב ושוב גם לאחר גזירתם לצורך שימוש ומותאם לכל אדן חלון בסביבה אורבנית. אורך החיים והעמידות של עצים אלה גבוהים פי כמה וכמה משל שתיל רגיל והם מגיעים במגוון סוגי תבלין.
הסיפור של יחזקאל מתחיל בשנת 1937 בעיר אסאן בגרמניה. איתרע מזלו לצאת לעולם כשהנאצים כבר היו בשלטון, כשנה וחצי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אימו הגיעה לבית החולים כדי ללדת ובמהלך ההכנות לקראת הלידה, גילה הצוות הרפואי שהיא יהודייה. הם מסרבים בתוקף ליילד אותה ואחת האחיות ריחמה עליה והחביאה אותה בחדר כביסה מלוכלך, שם כרעה ללדת לבד, על הרצפה, ללא עזרה מאיש. דקות לאחר הלידה, האיצה בה האחות הגרמניה לעזוב, על מנת שלא ישליכו את תינוקה לפח האשפה ביחד עם שאר היילודים היהודים. היא אספה את שארית כוחותיה וברחה.
דגן ומשפחתו נדדו במשך שנים באירופה במנוסתם מפני הנאצים, ולימים עלו לישראל והתיישבו במושב נחלים. שם החל בייצור ופיתוח של צמחי נוי ותבלין, והקים את "חישתיל" החולשת כיום על שווקים בארץ ובעולם . "אבא היה אומר תמיד שנולד ל'אישה לא ראויה' בעיני הגרמנים", מספר בנו עמית דגן, "במשך שנים הוא הקפיד לבדוק עם הספקים הגרמנים שהגיעו לחברה, באיזה שנה נולדו, על מנת לוודא שלא נמנו חלילה על הנאצים. הוא הקפיד לא לקנות תוצרת גרמנית והיה לו כעס גדול על העם הגרמני בהיבט האישי".
זמן קצר לפני פטירתו, זכה יחזקאל דגן לעדנה וסגר מעגל. 70 שנה אחרי שנולד באותו חדר כביסה מצחין בעיר אסאן, התקבל באותה עיר בדיוק ברוב הדר וכבוד כממציא ומפתח זן עץ הבונסאי, וזכה בפרס החדשנות היוקרתי של תערוכת IPM, מבין מאות חברות תבלין ונוי מרחבי הגלובוס. דגן הוא הישראלי הראשון שזכה בתחרות זו.
"לא היה בנצחון מימד של נקמה עבורו", מסביר עמית , "זו היתה בשבילו הוכחה שגם יהודים וישראלים יודעים ליצור ולהוביל בתחומם, למרות הניסיון של הנאצים למנוע זאת".
יחזקאל דגן היה מאוד נרגש בעת קבלת הפרס, אבל העדיף לא לעלות לבמה. הוא בחר לסגור מעגל משלו, הרחק מעין המצלמות, בבית הכנסת העתיק באסאן, אחד המבנים היחידים ששרדו את המלחמה, ולהוסיף את סיפור המשפחה ומורשתה בספר הקהילה של המקום. "אבא תמיד אמר שאולי גנבו לו את הילדות, אבל לא גנבו לו את הכבוד", מסכם עמית.
עבורנו, כישראלים, סיפורי ראשית האוכל וטעמי הילדות מקבלים מימד עומק של היסטוריה, חובקים בתוכם זכרונות, תקומה וריגושים, גאוות יחידה ואפילו הגדרה עצמית. הדבק שמחבר בין כל המימדים הללו - של מצחיק ועצוב, חדש וישן, מקוריות ותעוזה - הוא הטעם הישראלי.