עומרי מרק יודע היטב מה הולך עכשיו בכבישי ישראל, ויכול להשוות בדייקנות בין פקקי המרכז והשממה הנוראית של הצפון. "הגליל העליון נטוש. אנשים יודעים את זה ושומעים על זה אבל לא מבינים עד כמה. מראש פינה זה מתחיל, ומצומת הגומא וצומת כוח זה כבר מתייצב על רמה אפס", תיאר, "אין בנקים ואין סופרים, אבל יש בורות בכביש ודרכים שלא טופלו מאז שהמלחמה פרצה".
הוא מרגיש את הבורות האלה היטב משום שהאירועים האלה הפכו אותו לנווד בעל כורחו, עם עוגן משפחתי בכפר סולד ("היישוב הראשון שלא פונה באופן רשמי מבחינת המרחק מהגדר"), ועסק שמותח את מכל הדלק שלו, ואת הנפש שלו, עד לקצה. "יש לי תיק קבוע באוטו והרבה חברים על הדרך לישון אצלם איזה לילה", סיפר, "ויש לי אנרגיה להמשיך כמה שצריך".
את השבועות הראשונים של הקרבות הוא העביר כחלק מכיתת הכוננות של הקיבוץ, אבל 42 ימים של דריכות ומתח העירו אצלו טראומות ופוסט-טראומות משירותו הצבאי. הוא השתחרר, חבר לאשתו תום ולשלושת ילדיו - בן 11 ותאומות בנות תשע - בעין חרוד והבין כמעט באופן מיידי שצריך "להתחיל לפעול".
ההבנה הזאת הייתה תוצר לוואי של הדממת העסק המשפחתי, "משק מרק" בבית הלל, ומודעות צלולה לכל מה שמתרחש כעת בחבל הארץ הנטוש. "חטפנו כבר ארבעה טילי נ"ט, וכל החברים והשכנים יכולים לספר אותו דבר", תיאר, "זה אזור מלחמה, ורק בקושי הצלחנו לזרוע בו עכשיו משהו".
וכך, מכורח הנסיבות ובנקודת השפל הזאת, ועם טלפון חם ממולי יקר, מנכ"ל מתחם חוצות שפיים ("הוא אמר לי 'דבר ראשון בוא שים את העגלה ותתחיל לעבוד'"), יצאה לדרכה עגלת האוכל הנכונה של התקופה. יצאה, והטילה עוגן.
עגלת הגליל העליון היא מיזם עסקי, נכון, אבל גם אנושי-קהילתי והכי חברתי שאפשר לקוות לו, במיוחד עכשיו. מרק נוסע צפונה לפחות פעמיים בשבוע ומביא משם את כל הטוב של האזור, עד לעגלה (אחת נוספת, בעלת מאפיינים דומים, הוצבה בפרדס חנה).
זה אומר, בין היתר, גבינה דרוזית וכנאפה אמיתית של ממתקי אבו ג'בל ממג'דל שמס, סחלב ומלבי הום מייד מקיבוץ דפנה, מאפים ולחמים על בסיס קמח כוסמין מ"פתפותים" בקיבוץ עמיעד, וגם תבשילי קובה נהדרים, בגירסה בשרית או טבעונית, של יפה מקריית שמונה.
כל אלה מתוגברים עם חצ'פורי שמנמן (במילוי גבינה, תרד-גבינה או תפוחי אדמה), עם חימום נמרץ של בורקסים מעגלה אחרת - החיפאית-מיתולוגית כמובן - ועם ג'חנון שעושה דרכו מחצור הגלילית ומוכן כאן בשבתות.
"זמן לתת בחזרה"
במובן מסוים, זאת עגלת-אילתור, אבל נדמה לי שהאנרגיה הזאת יוצרת בסופו של דבר את התפריט הכי טעים - על הדרך וגם בעצירה מוחלטת. המאפים, המתוקים, הסירים, מקבלים ארומה עשירה יותר, טעם טוב יותר. חיים.
"זאת פרנסה של אנשים", מתאר מרק תוך שהוא משקה את האדניות שבשולי העגלה ומתאר את "המסגרות החדשות" של משפחתו וילדיו בצפון, "המלחמה שינתה לכולנו את היומיום, אבל פה קיבלו אותנו בידיים פתוחות ובחיבוק ענק, ועזרו לנו לקום על הרגליים. הגיע הזמן לתת בחזרה לקהל את כל מה שאנחנו יודעים, ויכולים".
עגלת הגליל העליון, מתחם חוצות שפיים, שני-שבת 10:00-17:00