17 שנים אחרי שהעירו את תל אביב, המארחות והמלצריות של בנדיקט עדיין מקבלות אותך עם "בוקר טוב". סביר שהפעם זה היה בעיקר בגלל, ובכן, שעת הבוקר. סביר גם שזה הנימוס השירותי הידוע שלנו. כך או כך, שתי המילים האלה שולחות מיידית - מיתוס או לא מיתוס - לימי הפתיחה.
אז, על הפינה של בן יהודה וז'בוטינסקי, הונחה אבן הפינה של מועדון ארוחת הבוקר הישראלית. זכור לי במעומעם (גם בגלל שאני קשיש מספיק בשביל לשחזר חוויות אישיות לחלוטין מאותה תקופה) אפילו חשש משמועות על פתיחת הדלתות של "הברקפסט קלאב" בקצה השני של העיר, ופחד כמעט משתק שמא הקונספט הועתק. אותו חשש התפוגג במהירות כשהתבררו העובדות, והכוונות, מפנה מקום לטרפת ולתורים שחלקם לפחות עדיין מתקיימים בחלק מהמסעדות (בנדיקט, מסתבר, היא קבוצה ולא רשת, עם מסעדות ולא סניפים. אל תעצבנו אותם עם ניסוחים אחרים, חבל).
עכשיו, בדיוק כאן, על אותה פינה בדיוק, מנסה הטינאייג'ר בן ה-17 לעוף. קודם כל על עצמו, כמו כל בני הדור הזה למעשה, ותוך כדי על הסביבה. זה התחיל, כמו שמעופים כאלה מתחילים הרבה פעמים, בשינוי השם בתעודת הזהות.
מהטובים בעיר. ברד פודינג של R&D
R&D (כן, מחקר ופיתוח, מההיי-טק ההוא) של בנדיקט הוא גם וגם, וגם וגם. עדיין תחת כנפי הקבוצה ובעליה, אבל קצת אחרת. עדיין בנדיקט וארוחות בוקר, אבל שונות. מסתכל מסביב ורוצה שינוי, אבל מחולל את השינוי הזה קודם כל פנימית, ואז בגלים-גלים. תהליכית ומתודית, עם רישיון להתפרע.
המהלך הזה קשה לשיווק וקשה לתיווך ודורש בעיקר סבלנות מכל הצדדים המעורבים. הקשבתי היטב ליאיר קינדלר, חלק מקבוצת הבעלים של בנדיקט, וחשבתי שהבנתי. ישבתי וחוויתי בעצמי, וחשבתי שהבנתי עוד יותר, אבל בשולחן לידי, למשל, התיישבו בני זוג שרצו *בנדיקט* והגיעו ל*בנדיקט* ופתאום קיבלו תפריט עם רקע של *בנדיקט* ומילים של R&D. זה הוביל, כפי שניתן היה להעריך מראש, לשאלות ובירורים. זה נגמר, כפי שאני עצמי לא הייתי מעריך מראש בחיים, בתשובה מעט עקומה של המלצרית (החדשה) ובהבטחה פשוטה ש"הכול יהיה בסדר".
בסוף, הכול אכן היה בסדר להם - צלחות גדולות עם מנות גדולות וקומבינציות ברקפסט שאולי שינו לוקיישן בתפריט אבל רוחן נותרה, במחיר שפעם היה גבוה ביחס לעיר והיום נמוך ביחס לעיר. תראו איך אומרים שלא התקדמנו - אבל ההתרחשות כולה הבהירה שזאת רק נקודת הפתיחה.
"זה בנדיקט, אבל בנדיקט אחר לגמרי", פירק קינדלר את המתח, "אין פה שום דבר רגיל וגם האורחים הקבועים ביותר שלנו ירגישו פה בנוח, כי בלעדיהם לא נוכל לצאת לדרך. זאת תהיה גם ההזדמנות שלהם לחוות ראשונים מנות וארוחות שישתלבו אחר כך במסעדות האחרות שלנו".
אבל הדברים האלה, אני מתעקש איתו קצת, לא בטוח מדברים לקהל כמו שהוא מקווה. כי מה חשוב לאנשים "לחוות ראשונים" לעומת ההישענות הרגועה של מקום שאני מכיר ויודע מה אני מקבל בו? הוא מגיב עם "רצינו משהו הרבה יותר גמיש ופתוח להתנסויות, כזה שלא יפחד לעשות טעויות", מוסיף לתבשיל גם תפריט משתנה תדירות וחותם עם "One Of A Kind". מבחינתו, "באנו להמציא את עצמנו מחדש, כי העתק-הדבק לא עובד יותר".
ההמצאה הזאת יצרה תפריט גדול וחדש, מעט מאתגר לצליחה ממבט ראשון, אבל מהסוג שמציב בפניך מלכודות טובות, ומרחיק מוקשים פוטנציאליים. הוא גם, כפי שהקפידו להדגיש כאן, משתנה, אם כי חלקים מסוימים ממנו ודאי ישמשו כעוגן. בכל זאת.
זה מתחיל מקטנות. דיסקית של קממבר ברולה (27 שקלים), למשל, או גרבלקס בכבישה ביתית (26 שקלים), צלחת חריפים ושמנת חמוצה (19 שקלים) או מוס סלמון מעושן (22 שקלים), אגסים בווניל עם זעפרן וקמבזולה (22 שקלים) או לאבנה עם שמן צ'ילי (16 שקלים), אבוקדו עם פסטו עגבניות מיובשות (16 שקלים) או טאבולה עם לאבנה (19 שקלים). פתיחת שולחן נדרשת, נצרכת, מתבקשת.
משם, ממשיכים לחלק המעניין יחסית של המהלך, ובו חידושים והפתעות, יצירה ואנרגיה. סלסלת מאפים (28 שקלים) כמובן, אבל גם ברוקומיני ופאקוס צלויים (31 שקלים), עגבניות מגי עם שעועית ירוקה, פלפל חריף וגבינת עזים (39 שקלים) ליד סלט ניסואז (54 שקלים), וגם סשימי טונה עם ויניגרט כוסברה-דבש (62 שקלים), טטאקי סינטה עם ביצה חצי קשה (52 שקלים), וגירסה פרטית לפריקסה (73 שקלים), על בסיס טרטר טונה אדומה וכל החברים שהתייצבו והסתדרו למופת בלחמניה המטוגנת.
הבוקר עדיין מתרחש פה, חלקו בתצורת "ארבעת המופלאים" (שהם גירסאות בנדיקט), חלקו בכמה (וכמה) בסיסים מתוקים-מושחתים שהם חלק אינטגרלי מה-DNA (וגם מה-R&D), וחלקו פרוע יותר, פראי יותר, חדש. ביחד, יש כאן מספיק אפשרויות בחירה גם לקבועים וגם למזדמנים. לכולם, בקיצור.
יש פה אגז רויאל ואגז לונדון, אגז אבוקדו ואגז תרד (58-71 שקלים) - כולם נגזרת של ימיו הראשונים של המקום, עם ביצים עלומות ופחמימה סופגת מלמטה, שכבת טעם באמצע (גרבלקס או בייקון, פסטו חדש או תרד) וקיק של התחלה. הולנדייז סלק, נגיד, או גבינת שמנת. ואולי רוטב סמיך של לימון וחמאה. אין כאן טלטלות ולא רעידות אדמה. יש תזוזות אבל, בעיקר של מזלגות מטפטפים היישר לפה.
אחר כך אפשר להרכיב ארוחה ישראלית עם קטנות מתחילת התפריט, ללכת על "בוקר אנגלי" באדום-חום עמוק, להשתקע עם פורל צלוי ותפוחי אדמה דרוסים (78 שקלים) או להרהיב עם דאבל סמאש בורגר (59 שקלים, כולל ביצת עין וגבינת צ'דר ותפוחי אדמה) או סטייק אנד אגז (92 שקלים).
לסיום, כמובן, פנקייק - קלאסי עם פירות טריים, שמנת ומייפל, "99% שוקולד" שמשווק את עצמו היטב וגם "קורנפלקס" עם אנגלייז קורנפלקס, קראנץ' קורנפלקס ואבקת קורנפלקס, אם תהיתם (45 שקלים). פרץ היצירה שולח איתותים חזקים נוספים דוגמת מוס שוקולד, עוגת גבינה וברד פודינג שוקולד עם קרמל מלוח וקרם מסקרפונה (38 שקלים, מהטובים בעיר כעת, מחמאה גדולה בהתחשב בכך שכולם עושים עכשיו משום מה ברד פודינג), והמלצרית מתמרצת אותך ללכת לוויטרינה ולבחור מאפה, כך שהסיפור לא נגמר גם כשאתה חושב שהוא גמור מאוד, וגם כשאתה כבר גמור, לחלוטין.
בסופו של דבר, R&D או לא R&D, אפשר להעריך במידה סבירה של ודאות שאנשי בנדיקט פשוט רצו שינוי, אבל לא מהפיכה.
הם שיפצו את הפינה ועידכנו אותה מחדש לשמש ולרחוב, ובמובן מסוים עשו אותו דבר עם האוכל והשתייה (משקאות קפה ורודים, על בסיס סלק, שייטו מדי פעם בחלל, כך שיש למה לצפות גם בהקשר הזה). כעת, נותר רק לאזן את ההצהרות והמעשים, ולתאם את הכוונות, והציפיות.
קינדלר, בהתאם, מדבר גדול אבל לא תלוש. הוא חי מן הסתם את בנדיקט הרבה יותר מוחשי מכולם, ויודע לדבר היטב על 14 מסעדותיה (וגם, מן הסתם, על כך שבמספר כזה רמת המגניבות והאדג'יות אינה יכולה להישאר 100 לנצח), על הרגלים ושעות וקהלים ודפוסים, וגם על עצמו, ועל הפער בין יאיר של אז ויאיר של היום. הוא קורא לפינה "מנוע הקיטור של בנדיקט" אבל גם הוגן מספיק כדי להודות שהקיטור היה צריך להתחשמל. "החיים עברו עדכון ואנחנו עברנו עדכון", סיפר, "פה כיוונו כדי לקחת את המסעדה למקסימום, לא פחות".
בנדיקט R&D, בן יהודה 171, תל אביב, 03-6347203