"אתה סתם מסתבך, זה הדבר הכי פשוט בארץ", התעקשה עורכת ערוץ האוכל של וואלה! NEWS, "יש שתי משפחות חינאווי שונות. יש את ג'ורג' ויש את בשארה. בשארה פתח לפני משהו כמו שנה את 'הפיתה של חינאווי', ובהתחלה הוא היה קצת מחתרתי ועבד מתוך הקצביה שלו ביפו. זה הצליח, ולפני הקורונה הוא עבר למקום יפה וממותג יותר ברחוב אליפלט בתל אביב. עכשיו משיקים בסניפים של רשת 'חינאווי wine & more' את 'חינאווי בפיתה', שזה שם ממש דומה, אבל הם לא באמת קשורים"
"אוקיי, אז בשארה חינאווי מנהל עסק שרץ כבר שלושה דורות, ומפעיל עכשיו קצביה ברחוב יפת וגם את 'הפיתה של חינאווי' בשכונת פלורנטין. ו-'חינאווי wine & more' זה עסק שהוקם בשנות הארבעים של המאה הקודמת על ידי קארים חינאווי, הועבר אחרי שנים לאחיו הצעיר ג'ורג' חינאווי, ואז לשלושת הבנים שלו, ועכשיו מחזיק תשעה סניפים ברחבי הארץ, שבאחד מהם הושק בימים האחרונים 'חינאווי בפיתה'?"
"כן, אמרתי לך, הכי פשוט"
"פשוט מספיק בשביל שהפוסט הנעוץ בעמוד הפייסבוק של בשארה חינאווי, ושני שלטים בולטים במקום החדש שלו יהיו למעשה 'הודעת הבהרה חשובה לציבור לקוחותינו', ולפיה 'משפחת חינאווי היא משפחה גדולה, אך למעט שם המשפחה, אין קשר עסקי בין 'בית בשרים בשארה חינאווי' לאחרים'?"
"אתה סתם מסתבך. שני מקומות, שתי פיתות, ביקורת אחת. פשוט"
אז בואו נעשה סדר, גם באילן היוחסין של המשפחה היפואית העניפה, וגם בשאלה איזו פיתה באמת שווה את כל הבלבול הזה, אם בכלל.
"הפיתה של חינאווי" אכן התחילה כמנגל-אנדרגאונד בתוך הקצביה המיתולוגית (זה הזמן לשתות, חברים, יש כאן ביקורת אוכל רחוב עם המילה "מיתולוגית") ברחוב יפת, ראתה כי תור ועברה לקומת הקרקע המסחרית של קומפלקס דירות מפונפן יחסית בפאתי שכונת פלורנטין-נוגה-נווה צדק. המקום בוהק, הלוגו צועק והמנגל רוחש, ובאופן מפתיע שלוש ההתרחשויות האלה עובדות יחד ביעילות על מיצי הקיבה.
לקחנו פיתה אחת עם פרגית (30 שקלים, 45 לשני שיפודים) ואחת עם קבב (באותו מחיר), וגם עראייס (9 שקלים ליחידה, שהיא בעצם שני חצאי מיני פיתה, או 24 שקלים ל-3 יחידות, שהן שישה חצאים) כי פשוט לא אכלנו מספיק עראייס בשנים האחרונות. האפשרויות הנוספות היו מעט מעניינות יותר (כבד עוף, לבבות, שיפוד אנטריקוט ונתח קצבים, בין היתר), אבל רצינו מכנה משותף רחב מספיק ופופולרי מספיק בשביל להשוות.
"העראייס יהיה מוכן רק עוד עשר דקות", הזהיר אותנו האיש שעל הגריל, במה שהיא לבטח האזהרה הטובה ביותר שאפשר לקבל במקום כזה. כלומר, "אנחנו בדיוק מכינים אותו, זה ייקח קצת זמן". בינתיים, הוא עמל על הררי פלפל ירוק חריף, בצל ועגבניות שתפסו את רוב שטח הרשת במנגל, ונתן לשיפודים (ולנו) להמתין ולרייר בצד.
ספוילר: זה ישתלם מאוד בהמשך.
הבשר ירד מהגריל לעמדת העבודה ונכנס לפיתות שנפתחו ומולאו מבעוד מועד באותם ירקות חרוכים-מעושנים, בטחינה סמיכה ובעמבה. זהו. ללא צ'יפס (תוספות אחרות דווקא קיימות במקום, אך הן מיועדות ליושבי ואוכלי ארוחות הצלחת), ללא עמדת סלטים עצמאית, ללא גינונים וללא הצהרות. פיתה כמו שנבראה מזמן על ידי מלאכי הפיתות, כבדה ורכה ומתפקעת וטעימה.
העראייס תיפקד כנשנוש נעים, הפרגית הייתה לא מסעירה אך מצוינת, מפוהקת אך נטרפת. זוהי פיתת הבסיס שעליה נמדדת כל שיפודיה, הפסטה ברוטב עגבניות של המסעדות האיטלקיות, והמבחן עבר בהצלחה.
הקבב היה כבר סיפור אחר לגמרי, שם ללעג כל מיני קבבים אחרים שהעזו להכתים את הז'אנר בשנים האחרונות. שלוש קציצות עגלגלות-אליפטיות, עסיסיות ובשרניות, נוכחות ומורגשות. כל כך נוכחות ומורגשות עד שהביס האחרון של הפיתה, זה שנותרו בו רק מיצי העגבניה והפלפל הירוק וכמה גלדי בצל רכים וארומת קבב ותו לא, היה ביס טוב יותר מהרבה קבבים מוחשיים שננגסו כאן. במחירים האלה (שמגלמים כבר, אגב, את המעבר והלוקיישן והמיתוג והידיעה שכל פיתה בעיר הטורפת הזאת נמכרת בהרבה יותר כסף) זהו לא פחות משוד, אבל שוד שבו הלקוח יוצא עם השלל, ולא ההיפך. וכמה שזה מרענן.
"חינאווי בפיתה" מציע את אותו דבר, לפחות על הנייר, לרבות תחושת "ספיק-איזי" עמומה הנשאבת מהכניסה לחנות האלכוהול והמסע הקצר אך המפותל עד הגריל. המסע הזה מתחיל בבקבוקי יין, שישיות בירה ופיתוחי ג'ין מסקרנים, ממשיך לעמדת גריל לוהטת הסמוכה לקצביה פלורסנטית, ומסתיים כלעומת שבא, ברחוב קרליבך המאובק. יש סרטים של מ. נייט שאמלאן עם פחות טוויסטים.
תפריט ההרצה (במחירים וגם באופציות הלעיסות, נאמר לי) במקום נותר נאמן למקור, עם הבלחות נקודתיות, נתחים שאפשר לבחור מהקצבייה הצמודה (300 גרם סינטה ב-99 שקלים למשל) וספיישלים יומיים (פיתה עם שיפוד פילה אנטריקוט ב-59 שקלים, לדוגמה). גם כאן, כמו שם, הגריל-מן אחראי להכול, והפיתה (29 שקלים ל"פשוטות"), הפעם עם סלט חצילים שרופים, כרובית וטחינה-עמבה בלתי נמנעות, מוצאת את עצמה מהר מאוד בידיים שלך. שלא כמו שם, התוצאה היא טיפה פחות טובה.
לא מדובר כאן בכישלון חלילה. הבשר טרי וטעים, הפרגית בסדר, העראייס מתפרק אך מתחסל והקבב נותן פייט הגון בזירת החינאווי. כמכלול, עם זאת, אותו שם קוד לביס האולטימטיבי המאגד פחמימה, חלבון וירקות לכדי שירת קרייבינג הבאה על סיפוקה, זה לא שם. מעט אנמי, בלתי זכיר. פיתה, וזהו. כשתגדל, אולי תהיה "הפיתה של חינאווי". עד אז, היא "חינאווי בפיתה".
לא ברור כיצד הצליחה משפחה אחת, רחבה ומוכשרת ככל שתהיה, לדחוק את הרחוב התל-אביבי לדו-קרב מנגלאי מורכב שכזה. לא ברור גם מי חשב שאנו זקוקים לעוד מאבק קולינרי שעלול להידרדר במהירות לפסים מעט פחות אלגנטיים. הכי לא ברור למה מנגל ופיתה, קומבינציית אוכל הרחוב הכי ישראלית והכי בסיסית שיש, מעוררת אמוציות שכאלה ומותירה בפה טעם לוואי מריר ומסוכסך.
הרבה דברים לא ברורים בסיפור הזה, חוץ מזהות הפיתה המנצחת.
"הפיתה של חינאווי", אליפלט 26, תל אביב
"חינאווי בפיתה", קרליבך 25, תל אביב