אלינה שפי ניצבת בעמדת החיתוך הקבועה שלה במסדרון הצר שמאחורי וויטרינת המעדנים של "Russ & Daughters", לפניה זכוכית בוהקת ודיספליי מפואר של גבינת שמנת, סלמון מעושן, הרינג, דג לבן, שמאלץ ואינספור מרכיבים אחרים מעוררי תיאבון.
כפי שיודע כל מי שביקר במוסד היהודי-ניו יורקי המיתולוגי הזה, לכל אחד משישה או שבעת החותכים/פורסים שנמצאים במשמרת בכל זמן נתון יש עמדה משלו, תחנה אישית על בימת העץ. שפי, ישראלית בת 60 ומשהו, היא הקרובה ביותר לדלת, סמוך לטוסטר. אחריה חוזה רייס, עובד שקט מהרפובליקה הדומיניקנית, ג'ואנה שיפמן ממיין, המתפקדת גם כמנהלת משמרת, ועוד שלושה עובדים.
החלל צר, מזכיר סמטאות צפופות, והכוריאוגרפיה בין העובדים מדמה ריקוד. רק עיניים זרות חדות במיוחד יבחינו בחלל שנפער לאחרונה בין שפי ורייס. גוף חסר בלהקת הרקדנים, בדיוק מאחורי גבינת השמנת עם הקוויאר.
ב-16 השנים האחרונות, זאת הייתה העמדה הקבועה של צ'אפטה שרפה. בן ה-44 שכונה בחיבה "Lox Sherpa" עבד חמישה ימים בשבוע, עשר שעות במשמרת. אבל הוא לא יגיע לכאן יותר. הוא התאבד.
שפי ושרפה עבדו צמוד אחד לשנייה, לוחשים בשקט ביטויים בעברית וביידיש שלמד ממנה כדי לתאר לקוחות קשים במיוחד. וכאלה היו הרבה. השניים היו קרובים, לא רק פיזית, ו"נפרדו" רק בחגים, התקופה העמוסה ביותר בחנות. אז, נייר דבק נמתח בין רגליהם, ושרפה חידד את ההפרדה עם סימון סכין על העץ, מסר מאיים שלא לחצות את הקו, וחיוך שצוחק על כל הטקס.
"אני רק רוצה לבכות", סיפרה שפי בעיניים דומעות ל-Grub Street, בלוג האוכל הנחשב של הניו יורק מגזין, תוך שהיא רצה מהר על סדרת השאלות הקבועות שצצות במקרים טרגיים מעין אלה. "הוא היה כל כך עקשן, מלא גאווה. אין סיכוי שהוא חשב לספר למישהו שהוא מצוברח או מדוכא".
הוא היה חבר. הוא היה מנטור. הוא היה מקצוען. הוא לא הפסיק לחלק עצות, בין אם התבקש לעשות כן ובין אם לא. כולם החזיקו בבדיחה אישית משותפת איתו. בכל בוקר - הוא הגיע לרוב לפני כולם והשחיז את הסכינים עבורם - הוא הכניס ראש למשרד ושאל את אחת המנהלות איך היא מרגישה. בימים הקודרים של הנגיף, הוא התעקש: "לא, איך את *באמת* מרגישה?", חצי בצחוק חצי ברצינות. כעת היא נזכרת שהיא מעולם לא שאלה אותו בחזרה.
הספד מלא יופי ואמפתיה: פוסט הפרידה של "ראס אנד דוטרס"
שרפה תיחזק סיפור ניו יורקי עשיר בשכבות רבות של ניו יורקיות ועוד קצת ניו יורק מלמעלה. הוא גדל באזור כפרי ועני של נפאל, וקיבל את זוג הנעליים הראשון שלו רק כשהיה בן 15. הוא למד אנגלית בקטמנדו, פגש שם את אשתו והשניים גידלו שם בתחילה את שני ילדיהם, עד שהוא עבר לארצות הברית, מדלג בין עבודות עד נחיתתו בלואר איסט סייד של מנהטן ב-2004.
טכניקת חיתוך הלקס שלו הייתה מושלמת. "אני משווה את זה לנגינה על כינור או צ'לו", תיארה ניקי ראס פדרמן, מצאצאיות המשפחה שמחזיקה בחנות, תוך שהיא מחקה את התנועה החלקה, "זה מצד לצד וגם קדימה ואחורה. אתה זקוק לרגישות גבוהה מאוד כדי לפתח יכולת למיקרו-התאמות תוך כדי".
תכונה אחרת שלו - היכולת לשאת לבדו את המשקל, המטען, מבלי לפגוע בדג - מתורגמת כעת מעט אחרת. לאחר מותו, הסיפורים על הריחוק ממשפחתו ועל הבדידות הכבדה החלו לצוף, מותירים את חבריו לתהות מה המחיר שגבה מגעו הקליל עם הסכין.
שרפה לא הותיר אחריו פתק, ולא רמז שמשהו רע התרחש. הוא עזב את עבודתו ביום שני, מדווח על כאבי בטן, ולא חזר יותר. הלוויתו נערכה ברובע קווינס, מלווה בשירת נזירים ובתקיעה רמה בקרן מסורתית. בדרך החוצה, כובדו האבלים בשקיות נייר חומות ובהן פירות ועוגיות.
אלפי קילומטר משם, בקטמנדו, נערך טקס מקביל בהשתתפות רעייתו של שרפה ומאות תושבים מקומיים. הלקס ב-"Russ & Daughters" נחתך כל העת, אם כי לא דק קל כך, ועם משקל נוסף על כתפי כל הנוכחים.