הפרומואים של "מאסטר שף" הבטיחו לנו השבוע סחרור של מנות מסביב לעולם, עם טוויסט ישראלי כמובן - "בורשט ממרוקו, קנלוני מיפן, מפרום מניו יורק, רטטוי מלבנון, ניוקי מפריז".
בפועל, כמו הבטחת בחירות חבוטה, קיבלנו את מה שאנחנו מקבלים כל עונה - אנשים שמבשלים מטבחים שונים, חלקם נטחנו עד דק ואחרים טרם הספיקו, אבל יומם עוד יבוא.
לכל הטורים של "נועצת שיניים": בלוג מאסטר שף של ליהי שורש
אם להשתמש בעולם דימויים אחר, הפרומואים (המעולים) של התוכנית הם התמונה באינסטה, והתכנית עצמה היא המציאות. ואין מה לעשות, המציאות כמעט תמיד מאכזבת.
רק שבעה פרקים שודרו עד כה, אבל קו מקשר אחד כבר ניתן לזהות בבירור - השופטים, מלאי חיים ודי ברברנים השבוע, סולדים מתרבות האוכל האינסטגרמי, זאת שלוקחת כל מיני צעירים שיודעים לצלם תמונות יפות והופכת אותם בין לילה לשפים ויועצים קולינריים.
זה התחיל במנה ורודה של ניוקי חמוץ שהכינה אחת המשתתפות, שזכתה לביקורת כמו "תינוקת הכינה את זה" (איל), ו"זה יותר צורני מאשר תוכני" (אהרוני). מיכל, שהדגישה עד כמה היא שוחה בפלטפורמה, הגדילה לעשות והסבירה לקולגות ש"יש אופנה, אני רואה את זה באינסטה שמצלמים דברים ורודים על גבי ורודים ומקבלים לייקים". העובדה שאותן קולגות הן חיות סושיאל בזכות עצמן פחות הפריעה לה בשיעור.
רחלי גרוס, מתמודדת חרדית עם 20 אלף עוקבים (אינפלואנסרית, בקיצור), ניסתה להשתמש בוורוד הזה במנת כניסה של בורשט עם קציצות דגים. השופטים, שישר זיהו את "מנת האינסטגרם" מהמצגת של מיכל, טעמו נדהמו מהטעם התפל. לא כל הוורוד נוצץ, רחלי.
ואז הגיעה נינה דבש, מעצבת שמלות לנשים במידות גדולות שעלתה מביירות בגיל 9, והכינה לשופטים מנה שלא אוכלים עם העיניים, ולא עם שום פילטר.
דבש הגישה מוח ואשכים כמעט בנטורל, "עירום עד גבול החלחלה", כהגדרת אייל. את המנה הזו, סיפרה, הילדים שלה לא יאכלו בחיים, וגם היא ואחיה נזקקו למניפולציות מצד אביהם. הוא קרא לה "קיט קוט אל ביאכלו וביסקוט". בתרגום חופשי - תאכלו ותסתמו, ובטח אל תשאלו שאלות מיותרות. לפעמים זה כל מה שאנחנו רוצים להגיד למסך.
מיכל אמרה ש"מוח ואשכים זה כמו עונש" (את מספרת את זה לנו אחות?), ואכן, חלקי פנים זה לא לכל אחד, בין אם זה מהמחשבה על אכילת חלקים כמו לב, כליות או מוח של חיה, ובין אם זה בגלל שלחלקים האלה יש טעמים וטקסטורות אחרות ופחות מוכרות. הם מככבים במשך שנים כמנה ליודעי דבר בשיפודיות ובמסעדות פועלים, והשף רפי כהן היה בין הראשונים שהכניסו אותם למסעדות השף ולמיינסטרים הישראלי. עכשיו, כך נראה, הגיע זמן מדורת השבט.
את האודישן של שני אוחנה נזכור בעיקר בגלל בורקס התרד היפהפה שהגישה, אבל גם בגלל התגובה של אייל. "יש את עונג הצינור בפה", אמר לקהל הצופים המתקרנג' על הספה, ולחבריו באולפן.
המנה השנייה שלה הייתה דג פלמידה קונפי, שיטה צרפתית מסורתית של בישול ממושך בשמן. טעימות ככל שהיו המנות שלה, האודישן של אוחנה הנאה הפך מהר מאוד למביך עם תועפות תשומת הלב שהוענקו למראה שלה מצד השופטים (למרות שאם אנחנו כבר מסכמים ונותנים ציונים, אז היא התחילה כשאמרה שבא לה שאיל שני יסחט עליה עגבניה).
אני בטוחה שמדובר בצירוף מקרים, אבל את שני הפרקים השבוע סיימו קיבוצניקים לשעבר, אנשים שאני מהמרת שלא ינקו קולינריה מהסינר של אמא, אלא יותר נקניקיות בפיג'מה (משה בתיבה בגירסת העירוניים) או קלופס, וגם זה לפי ימים קבועים בשבוע.
הראשונה והמרשימה מבין השניים הייתה תאיר, מנהלת קהילות, במקור מקיבוץ כנרת, שעשתה רילוקיישן לטוקיו בעקבות הבעל וחזרה לארץ אחרי 8 שנים, עם המון ידע על המטבח היפני.
למבחן הכניסה היא הכינה חציל ממולא בשר ברוטב מיסו, מנה שסיפקה לנו - אחרי עלייה אקספוננציאלית בכמות החצילים משבוע לשבוע - סוף סוף פרשנות לא מתאמצת של המנה (וגעגועים עזים ליפן). תאיר סיימה את האודישן עם סינר זהב, אחרי שהכינה טארט אגוזים, תאנים וסילאן, שהחזיר אותה למקורות, ושמר על אסתטיקה וטעם.
האודישן של גיא בימקה, "הקיבוצניק הסנדביצ'אי", היה הפוך ב-180 מעלות. השופטים לא הצליחו במשך דקות ארוכות לזהות את המנה שהגיש, עד שמיכל בדקה בכרטיסיה.
בימקה עורר סערה בשולחן והצליח להכעיס את אייל כשהגיש שוקרוט בפיתה שכנראה שאב את מקורותיו מהגיבצ' שהגישו בחדר האוכל. אחרי ששפך את כל שק הסופרלטיבים על הקיבוץ, הוא הרהיב עוז ואמר שזה נתן לו רקע קולינרי טוב לחיים. כקיבוצניקית לשעבר יש לי משהו אחד להגיד: חחחחחח.
למנה השנייה הוא הגיש לחמניות ממולאות בשר שממש לא הדהימו את השופטים, אבל משום מה לא שלחו אותו הביתה. אולי, כפי שאייל אמר, מזל הוא באמת תכונה חשובה לא פחות מבישול. מזל, ולייקים.