הארגנטינאי הכי ישראלי שיש מפגיז אמפנדס (והוא אפילו מחבב טבעונים)

מתישהו באמצע השיחה אני כבר לא מצליח להתאפק, ושואל את אנריקה (קיקה) אנזרוט בן כמה הוא. יש לי תמונה עדכנית שלו מול העיניים, יש לי דקות של ניגון ארגנטינאי טלפוני במסווה של דו-שיח, שירה במילים. יש לי את סדר היום העמוס והתזזיתי שלו ויש לי גם את זיכרון הר האמפנדס שבלסתי ממש לפני שהחלה השיחה. אז הוא מאתגר אותי לנחש בחיוך שנמתח לתוך הסמארטפון.

שלא במפתיע, אני טועה. שכן במפתיע, אני טועה באיזה 16 שנה.

הזיכרון הישראלי הראשון של קיקה (נסו אתם לקרוא לו אנריקה ותראו מה קורה) הוא חמוץ-מתוק. "הייתי בן 17 והידיעה על מלחמת ששת הימים הגיעה לארגנטינה", שיחזר בשיחה עם וואלה! NEWS, "שמו לוח ענקי עם מפה מצוירת של ישראל וירדן. הסתכלתי והכול נהיה מטושטש. הגוף שלי הפך למים, הלב נפל. יצאתי החוצה והתעלפתי".

הוא התאושש, צעד למחרת למשרדי הסוכנות היהודית והגיע ארצה ביולי 1967. "הייתי פה שנה וחזרתי לארגנטינה, אבל כל הזמן נשאר לי בלב רצון לחזור. כשהיה את הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה, אמרתי לאשתי: 'מותק, זה נגמר, אין לנו מקום פה, זה לא בשבילנו. בואי נלך הביתה'".

קיקה ואשתו התמקמו בנתניה, והוא חלש בשנים האחרונות על עסק ביתי קטן אך ממזרי שסיפק אמפנדס למסעדות ולחנויות. כשאלו החלו להיסגר ולהגביל פעילות בשל הקורונה, נותרו כיסוני הבצק המפורסמים של ארגנטינה ללא דורש, ואנזרוט היה חייב להתאים את עצמו. שיחת עידוד עם בנו, תמיכה מהפרסומאי אודי דוניר, ואתר קטן, ללקוחות פרטיים, יצא לדרך.

"אני קם בשבע בבוקר, אוכל משהו עם אשתי ומתחיל לעבוד עד שנגמר לי הכוח", תיאר את היומיום האינטנסיבי שלו, שכולו בצקים ומילויים וסגירת כיסונים, ותוצאותיו אמפנדס במבחר דו-ספרתי של סוגים.

יש גירסה בשרית פופולרית (בשר בקר טחון, בצל קצוץ, ביצה קשה וזיתים ירוקים), גירסה גבינתית פופולרית לא פחות (עם תערובת גבינות בקר עמוקות-טעם), גירסאות ירקות (תפוח אדמה טבעוני למשל, או פטריות שבושלו עם כרישה, בצל ויין לבן והיו יכולות להיות באותה מידה נזיד חורפי ראוי) וגם משהו שנראה בהתחלה קצת "ילדותי" בטעמיו (תירס מבושל ברוטב בשמל עשיר) אך נחטף באגרסיביות ללא אפליית גיל.

האמפנדס מגיעים במארזים קפואים, מוכנים לאפייה בתנור או לטיגון מעט מושחת יותר, ודורשים לא יותר מאפס עבודה. הם מגיחים מהתנור (או מהסיר) כשהם שחומים ופריכים מבחוץ, נבצעים בסימפוניית אדים ומציעים תוך עשיר מאוד, נימוח מאוד וטעים מאוד. מספר קטן המוטבע בקצה כל כיסון מסמן לזולל איזה סוג הולך להיכנס לפיו כעת ומונע בלבול, אבל בהינתן שאתם הולכים לאכול אחד מכל אחד לפחות, לא בטוח שתצטרכו את זה, או שיהיה לכם אכפת.

"אני בן 71, ויש לי כוח של בן 15. אני אוהב את מה שאני עושה", סיפר קיקה לצד צבא המקפיאים והפריזרים בביתו, "יש לי הרבה עניינים רפואיים, אבל כשאתה עושה משהו מכל הלב, אתה לא מרגיש כלום".

"אמפנדס דה קיקה", הזמנות דרך האתר, האינסטגרם או עמוד הפייסבוק