"זה הולך להיות יום מצוין. אני פשוט יודע את זה, ולא משנה מה יקרה בו מעכשיו והלאה. איך אני יודע את זה? כי לפני משהו כמו שעה, כשהכנתי לי ארוחת בוקר, חציתי אבוקדו לשניים והוא היה מושלם. לא קשה מדי ולא רך מדי, לא בוסרי מדי ולא בשל מדי. פשוט מושלם. וכשזה קורה לך, אתה יודע שזה הולך להיות יום מיוחד"
(זאק לואו, פרשן ה-NBA של ESPN, מתעדף נושאי שיחה בפודקאסט שלו)
מתי מתחילה עונת האבוקדו בישראל? האם יש דבר כזה בכלל "עונת אבוקדו" בישראל? מה הסיפור עם הפרי הירוק הזה וכיצד הוא הפך - יחד עם פרוסת צנים יבשושית כמובן - לסמל המריחה של דור שלם? מה הקטע עם זמן ההבשלה המתעתע שלו, כמה טריקים עוד נצליח לקשור לשעון החול האמור ואיך בכלל אפשר להישאר אדישים למה שהוא בבירור המלך הבלתי מעורער של השוק?
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
התשובות לשאלות האלה נטועות עמוק בזרם התודעה הפסיכולוגי-תרבותי של תקופתנו, משהו שקושר סטודנטים אמריקנים בררנים, מיליאנלז עצלים ובומרז שהבינו מזמן מה טוב להם. המכנה המשותף, עם זאת, פשוט הרבה יותר. אין משהו מנחם יותר, מכיל יותר, מביס אבוקדו ראוי לשמו. זה פשוט כמו שזה נכון. כעת, מצטרפת לחגיגה גם "סרפינה", וכדאי שתחזיקו אצבעות שהפופ-אפ הזה לא ייגמר עם השרב הראשון.
האיטלקית האנרגטית מצפון תל אביב הוכיחה כבר מזמן שהיא לא נותנת לקורונה לנהל אותה. ההלם הראשוני שתקף את כל מסעדות ישראל (והעולם) שוחרר לשולי הדרך, וקצב הכותרות שיוצאות מהמקום מבהיר את התמה המרכזית - הרבה עשייה, הרבה מאמץ, הרבה יצר הישרדות בריא.
העדות האחרונה בהקשר הזה הגיעה בדמות תפריט מיוחד שכולו אבוקדו. גימיק? תעלול? טריק שיווקי? זאת בדיוק המלכודת שממנה פחדנו בעת ההזמנה, וזאת בדיוק המשוכה שעליה דילגה "סרפינה". לא בקלילות, קשה לבנות קולקציית מנות כזאת, מצומצמת ככל שתהיה, בלי קצת מאמץ. אבל הנה, הייתה משוכה ואיננה, היו קופסאות אוכל והושבו ריקם.
אז מה אוכלים בספיישל הירקרק-זהבהב הזה? התפריט של השף מיכאל יעקבי נפתח עם טרטר פורל כבוש וכיפי, עטוף אבוקדו (כמובן) ונהנה מחיבוק של קרם כתמתם של פלפלים ושקדים ("מפלרמו", גורס התיאור, אם כי הם היו טעימים כמו כל שקדים שילוו את השידוך הזה).
הוא ממשיך עם קוביות שחומות, ברוסקטה סטייל, של חלה מתוקה, שעליהן נמרח קרם אבוקדו סמיך ומונח קוויאר בלוגה מנחל הדן. מדובר בביס ניגודים נהדר, קראנצ'י-קרמי, מתוק-מלוח, שסוגר את החלק הראשון של הארוחה בתחושה חריגה מאוד של מקוריות.
ההמשך לא נופל ממכת הפתיחה הזאת, להיפך. קערה עמוקה של נתחי אבוקדו בשרניים מהטאבון מונחים ליד בוראטה שמנתית שרק מחכה לבציעה, וסלסה של ירקות מלווה את כל הנוזלים האלה עם ארומה מעושנת מעט.
מאגף הפחמימות, מאסט במקרה של "סרפינה", הגיחה יציאה אבוקדואית נוספת בדמות טליוליני (רצועות פסטה קצרות ועבות, נגיסות וחורפיות) ירוקה עם ריקוטה ופקורינו רומנו - מנה כבדה בקטע הטוב של המילה, שהשכילה לשלב את הפרי בלי לעשות מזה עניין.
ארבע המנות האלה הותירו אותנו אופטימיים בבואנו לחקור את הקינוח. התפריט הגדיר אותו כ"פחזניה גדולה ממולאת בגנאש שוקולד לבן ואבוקדו עם קראסט שיבולת שועל", ואנחנו חשבנו בתמימות שהאבוקדו יהיה בה רק שחקן משנה חביב, ויפנה מקום למתיקות.
טעינו, וטוב שטעינו.
הפחזניה אכן הייתה גדולה, עם מעטה קרמלי קשיח ומתפצפץ, ובצק רך מעט יותר מתחת לו. הגנאש - שוקולד לבן ואבוקדו - לא עשה הנחות וסיפק ביס מתקתק ועדין שנדיר למצוא באגפי הקינוחים של מסעדות ישראל. מעט מתוק מהקראסט ומהשוקולד הלבן, הרבה עומק מקרם האבוקדו, וערב אחד שנסגר עם קינוח מתוחכם, כמו בימים האלה של המסעדות, אתם זוכרים?
צריך להעריך את "סרפינה" על חוש הקריאייטיב שלה, צריך להודות לה על כך שהיא לא מפסיקה לחדש, להתאמץ ולנסות.
תפריט על טהרת האבוקדו, כבר אמרנו, יכול לסמן את "קפיצת הכריש" הידועה של רעיון מבריק ותו לא. רבים היו נופלים שם, מעגלים פינות, מתייגים אינסטגרמית וסוגרים עניין. במקום זה, קיבלנו ארוחה של ממש, עם התחלה, אמצע וסוף, עם כוכב אחד בוהק והמון ניצוצות (ובלי אף מילה על טוסט-אבוקדו).
התפריט המיוחד מוגש ב"סרפינה" בשעות הערב, ועד סוף החודש, אבל אתם מוזמנים להציק ולבקש הארכה, או סתם להזמין, כאן