לא צריך להמציא את הגלגל של הגירוס: היווניה המוזנחת של ת"א סוף סוף שודרגה

האוכל הזה עבר התעללות ישראלית ארוכת שנים. עכשיו הגיע הזמן להישען אחורה וליהנות קצת

לאכול פשוט וטוב. יאסו (צילום: אילן מור)

יאסו היוונית פעלה בשנים האחרונות ברחוב הירקון, מול הים בתל אביב. הוביל אותה מקצועית בשנים הללו השף אביב משה, רוב הזמן במקביל לתפקודו כשף של מסה וקוואטרו.

להבדיל ממסה, מסעדת שף יומרנית, וקוואטרו, שניסתה להיות איטלקית עכשווית מושקעת, היומרות ביאסו היו צנועות יותר. היא הסתפקה בלהיות עממית בתפאורה עכשווית ובלוקיישן אטרקטיבי. אלא שצניעות היומרות ביאסו של הקדנציה ההיא הלכה קצת רחוק מדי. גם אוכל גנרי צריך לדעת להעמיד.

אפשר לומר כל מיני דברים על מסה וקוואטרו בשנים שמשה היה חתום על המטבח בהן - כמה מהן נאמרו במדור זה בבירור בעבר - אבל הן היו מושקעות. יאסו הרגישה כמו חלטורה. עוד מקום שקבוצת מסעדנים שכרה כדי ליהנות מכוח המשיכה העצום של הלוקיישן ולייצר מקסימום כסף במעט מאמץ.

בלענו, ליקקנו, התפוצצנו. וזה עוד לפני הבשר

תחנת חובה של אוכל נולדה בישראל

לכתבה המלאה
סימפטית ומספקת. יאסו (צילום: אפיק גבאי)

עם קץ פגרת הקורונה שבה יאסו לפעילות בפורמט אחר. מוביל אותה מקצועית עכשיו אבי ביטון, מי שזכה לקרדיט רב מכותב שורות אלו במסעדת אדורה בעבר, וחתום בשנים האחרונות על המסעדה-בר קפה פופולר ומעדניות סוליקה.

לעשות אוכל, ביטון בהחלט יודע. באדורה, למשל, הוא היטיב לשחק בשעתו בין טכניקות צרפתיות, באוריינטציית ביסטרו, ליסודות מקומיים עממיים, והגיש אוכל שמח וטעים.

כמסעדה גנרית יוונית, אף אחד לא מצפה מיאסו להמציא את גלגל הקולינריה. במקומות כאלו אתה רוצה לאכול פשוט וטוב, ושיהיה לך כיף. ארוחה משפחתית סימפטית מאוד ביאסו, בערב שישי שעבר, הותירה אותנו מסופקים.

זו אמנם לא הייתה תצוגה מושלמת, גם בתוך הז'אנר היווני-גנרי, שאינו חותר ליצירתיות או עיליות. לא כל האוכל היה אחיד ברמתו, ופה ושם נראה היה שיש מה למקד, לפקס ולשפר. אבל הסה"כ עכשיו ראוי. לא רק שרואים שאיש מקצוע מוצלח מנווט את הספינה; מרגישים בבירור במאמץ לא ליפול לבנאליה, לתת עוד משהו, לעשות טוב ונכון.

בסך הכול ראוי. יאסו (צילום: אפיק גבאי)

בכניסה ליאסו בודקים "תו ירוק" ברצינות. ערים לתקנות, ובהינתן שסועדת אחת טרם חוסנה מפאת גילה, הזמנו שולחן בחוץ. הוא היה ממוקם קרוב לדלפק הכניסה והצלחנו לראות במהלך הערב את אנשי יאסו מקפידים בבדיקה. בין היתר, צפינו במשפחה עם ילדים שהזמינה שולחן בחלל הפנימי ונשלחה אחר כבוד הביתה. בכל זאת, קורונה.

נעים במרפסת הקטנה של יאסו, בעיקר אם מקפידים להסתכל אל הים ולא אל החניון שמתחת. חלל המסעדה הפנימי בינוני בגודלו, עם בר ארוך ודומיננטי. זו הייתה אמנם שעת ערב לא מאוחרת, ובכל זאת, המוסיקה היוונית לא הייתה מהזן השתלטני-דומיננטי, הן בסוג פס הקול והן בווליום. במילים אחרות, קו הגבול בין מסעדה שבאים לאכול בה וגם להצליח לדבר, למועדון ים תיכוני קולני היה חד-משמעי וברור.

קו הגבול ברור. יאסו (צילום: אפיק גבאי)
כמות הסלטים היווניים העלובים, שמביישים בכל פרמטר את המקור, שכל אחד מהקוראים אכל בחייו בישראל, היא אסטרונומית. לא כאן

התפריט מחולק לקטגוריות - מאזה, ירקות, דגים ובשרים, כשכל אחת מהן כוללת מנות קטנות יותר ופחות; ראשונות, ביניים ועיקריות. פתחנו עם לחם מטיילים (32 שקלים), מאזה חצילים (28), כדורי זוקיני (32), פאבה בובעס (32), דולמה (32) וסלט יווני (56).

הלחם, מאפה עגול דמוי פיתה, הגיע עם סקורדליה וסלסת עגבניות עם זעתר, היה רווי בשמן זית ועשוי היטב. במנת מאזה החצילים היה בשר חצילים שטעמי האש ניכרו בו היטב. היו עליו עשבים, בצל סגול, אבן יוגורט מגוררת ושמן זית. הפשוט-פשוט הזה היה טוב ממש. בשר חצילים טעים באמת, קלייה מדויקת, המון שמן מצוין ותחושה של יד טובה.

כך בדיוק הרגיש גם הסלט היווני. כמות הסלטים היווניים העלובים, שמביישים בכל פרמטר את המקור, שכל אחד מקוראי רשימה זו אכל בחייו במסעדה או בית קפה בישראל, היא אסטרונומית. בסלט היווני של יאסו, להבדיל מז'אנר בתי הקפה, לא היו המון ירקות אבל כל אחד מהם היה מלמיליאן. גם שמן הזית, שכבר עשה את זה במאזה החצילים, היה כאן; ופטה שמנמנה וטובה מאוד, לצד קלמטה ושמנת זעתר.

כדורי הזוקיני, עם פטה ועשבים על קרם פלפלים, היו "בסדר". לא ניכרה בהם עוולה יוצאת דופן אבל גם לא מצוינות פשוטה מהסוג שניכר במנות ממעל. הדולמה - צמד עלי גפן ממולאים וממולא כרוב אחד, עם רכז רימונים ויוגורט כבשים - היו גם הם "בסדר", גם אם טובים יותר מקודמיהם.

את מנת הפאבה עשה ביטון עם טוויסט. הממרח היווני הקלאסי מושתת על אפונה צהובה יבשה ומתפקד על תקן חומוס. ביטון בנה את המחית עם שעועית בובעס והיא הייתה טובה מאוד. המתקתקות הטיפוסית לבובעס שבושלו נכון ועברו למצב מחית ניכרה בהם מאוד. מעל המחית היו המון אלמנטים - זיתי קלמטה, בצל ירוק, בצל אדום ופלפל אדום חריף. כולם במאסה מוגזמת, שהשתלטה על טעמי היסוד העדינים. לא ברור אם מדובר בנדיבות יתר בבניית קונספט המנה, בבחינת ניסיון לתת לסועד עוד ועוד, או בטבח שלא דייק. כך או כך, זה היה מיותר. מאידך, אחרי שסילקנו את רוב הכבודה הזו אכלנו חומוס בובעס טעים.

מקצה פתיחה רחב, ומוצלח. יאסו (צילום: אפיק גבאי)
98 שקלים על 3 שיפודי פרגיות זה תמחור מופרך ובעיקר תמוה בהינתן שיאסו הוא מקום שכן עסוקים בו בלספק תמורה הוגנת לכסף

מקצה הפתיחה הנרחב היה, אם כן, מוצלח בסך הכול. הזמנו את ההמנות הבאות בתקווה שכך ייראה גם ההמשך - גירוס טלה (68), פילאס אונטריב (68), סופלקי פרגית (98) וגם קרפצ'יו דג ים (68), לפסקטורית המשפחתית, שגם שייכת לז'אנר האנשים המוזר, זה ששבע כמעט לגמרי אחרי המנה הראשונה ולא באמת צריך עיקרית.

מנת הגירוס הגיעה על פיתה יוונית קטנה, עם ירקות צלויים, עשבים וצזיקי-טחינה בצד. מנה גדולה זו לא הייתה, אבל טאץ' כן היה בה, עם בשר טלה שתובל באופן לא דורסני מדי בתערובת המוכרת כאן כתערובת שווארמה, היא הייתה טעימה בהחלט.

מנת הפילאס אונטריב - בצק פילו ממולא בתבשיל בשר מפורק, עם סלט עשבים וטחינה - השתייכה לקטגוריה שרשעים היו מכנים "בורקס בשר". במונחי תמורה לכסף היא סיפקה לגמרי את הסחורה. תימחורה היה כשל מנת ביניים, אבל היה בה די הרבה בשר, אפוי בפילו, והמון שמן זית. להבדיל מגירוס הטלה, מבחינת הטעמים היא כבר לא התנהגה כמנה לכל המשפחה. טעמיה היו כבדים ועוצמתיים, כשסלט העשבים מאזן בחמצמצות רעננות. כותב שורות אלו נהנה ממנה בהחלט. לשאר השולחן היא הרגישה קצת הארד קור.

קרפצ'יו הדג - מבוסס בר ים, עם עגבניות שרי, פיסטוקים, סקורדליה, ממרח פלפלים ופלפל אדום חריף - היה סביר ותו לא. לא פסגת הז'אנר מבחינת תערובת הטעמים שנוצרה בו וגם לא באיכות הדג.

מנת סופלקי הפרגית הייתה הפיקשוש של הארוחה. שלושה שיפודי הפרגית הלא גדולים היו סתמיים ממש, פועל יוצא של מרינדה/תיבול אנמיים במיוחד. סלט המשוואייה והצזיקי הטובים, שהגיעו לצד פיתה קלויה כתוספת, חיפו חלקית בלבד על אנמיות העוף. לא זאת, אף זאת: 98 שקלים על 3 שיפודי פרגיות זה תמחור מופרך ובעיקר תמוה בהינתן שיאסו הוא מקום שכן עסוקים בו בלספק תמורה הוגנת לכסף.

חלקנו קינוח שוקולד קרמבל מלוח (48) ובו ארבעה משולשי פאדג', מוס שוקולד וקרם וניל שהיה בינוני מאוד, ולא הצליח ליישר קו עם רוב האוכל. הוא הרגיש כמי שמגיע מעולם תוכן אחר לגמרי של כישרון והשקעה. אין בכוונתי להכליל מקינוח אחד על כל אגף הקונדיטוריה ביאסו, אבל אם הוא כן מעיד על הכלל הרי שנדרש שם מקצה שיפורים ברור.

עכשיו רק אל תזניחו אותה. יאסו (צילום: אפיק גבאי)

למרות אי-הדיוקים והצלילות המסוימות, יאסו התגלה כמקום שמעמיד אוכל ראוי מסוגו בסך הכול. דגמנו די הרבה מנות. כמה וכמה מהן היו טובות באמת ורף הבסיס הכללי היה חיובי בעליל. במדינה שבה אוכל מהסוג הזה עובר אביוז מחריד למדי עשרות בשנים, ואם נזכרים במה שהלך כאן בגלגולו הקודם של המקום, אין מדובר בעניין של מה בכך.

צריך להניח שמקץ מספר שבועות של השתפשפות זה ייראה טוב יותר. עכשיו צריך לקוות שביטון, איש כשרוני עם נטייה להיפראקטיביות מקצועית, ישכיל לפצל את הקשב שלו בין המקומות עליהם הוא חתום ולהמשיך להשקיע ביאסו אהבה ותשומת לב כמו שהוא יודע. יאסו של הגלגול הזה מתחילה כמקום לגמרי בסדר. אסור שתהפוך שוב להיות הילד המוזנח ההוא מפעם.

מסעדת יאסו (צילום: אילן מור)

"יאסו", הירקון 105, תל אביב. 03-6031719

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully