בקיץ ימלאו ארבע שנים לפתיחתה של קוואטרו, אחותה הקטנה של מסה, הממוקמת בסמוך לה. גם את קוואטרו, כמו את מסה, מוביל השף אביב משה. מסה יוקרתית ומפוארת, קוואטרו נבנתה לשמש כגרסה הקלילה והמשוחררת יותר, והיקרה פחות של מסה, עם בישול איטלקי בזיקה אישית, מעט יצירתית ומודרנית של משה.
לא התפעלתי מקוואטרו בביקורי שם, קצת אחרי הפתיחה. הרגשתי אז שהן המקום והן האוכל חסרים מקדם של ייחוד ואופי; שמדובר במסעדה ממוסחרת משהו. כמעט ארבע שנים מאז, קוואטרו עדיין כאן. בעוועי שוק המסעדות המקומי בשנים הללו, ארבע שנות השרדות למסעדה חדשה הן אינן דבר שמקלים בו ראש. זה אומר שקוואטרו עובדת. גם מסעדנים עם גב כלכלי איתן כמו אלו העומדים מאחורי מסה וקוואטרו, לא אוהבים לסחוב מסעדות מפסידות.
המחשבה לבקר שוב בקוואטרו הונעה מהתקווה למצוא שם מטבח עם קצת יותר DNA ואופי. שנוי במחלוקת ככל שיהיה סגנון הבישול המוחצן של אביב משה, לבשל הוא יודע והאוכל שלו איננו גנרי. קיווינו לחוויית אוכל משמעותית יותר הפעם, בהשוואה לארוחה התקינה אך כה ממוסחרת של הפעם הקודמת.
קוואטרו היא מסעדה גדולה המעוצבת בקווים עכשויים ברורים. מצד אחד, היא הרבה יותר מושקעת ופורמלית מביסטרו או בראסרי של יומיום; מצד שני, גינוני השירות בה אינם פורמליים. יתר על כן, הרישול השירותי בו פגשנו לא מעט - כמותו לא נתקלתי מעודי במספיק ביקורים במסה, למשל - עוררו אסוציאציה מעט מבאסת. זה הרגיש פחות כמו ורסיה צעירה ומשוחררת של מסה ויותר כמו גרסת הלואו קוסט של המה-זה מוזל שלה.
פתחנו במוצרלה בוראטה (68 שקלים) וסשימי מוסר ים (74 שקלים). בוראטה במיטבה היא כיף. כדור מוצרלה שכשחותכים אותו ניגרת ממנה שמנת נוזלית נהדרת. איכות הבוראטה של קוואטרו הייתה ראויה אבל לא די בכך. מה שרלוונטי למנת בוראטה במסעדה מעבר לאיכות הגלם של הגבינה הם התוספים. הברוסקטה, קוביות העגבנייה ומה שהוגדר בתפריט כ'פניני בלסמי' היו יחדיו תוסף דהוי. העגבניות היו עייפות, ללא משקל סגולי של טעם מהתיבול, ופניני הבלסמי לא עשו להן טוב. מצב הבצק הדק והקטן לא נתן בסיס פחמימתי ראוי. גם אם הבוראטה עצמה הייתה סבבה, השלם לא הרגיש כמו מנה מוצלחת של מסעדה.
סשימי מוסר הים הגיע עם גספצ'ו צהוב, פאדג' חציל ועגבניות לחות. גם כאן, כמו במנת הבוראטה, רכיב היסוד - הדג, היה טרי וקרן איכויות. מה שנוסף לו - פחות. הירקות לא היו חיננים, העגבניות הלחות לא הוסיפו המון ובמה שכונה בתפריט 'פאדג' חציל' קשה היה לחוש את רכות החציל. נכחה בו מרירות מה, לצד מגע עישון מוגזם. ישראלים אמנם אוהבים אוכל מהאש אבל מישהו במטבח שכח שדג לבן נא הוא עניין עדין-עדין.
פרק הראשונות המעט עייף התגלה כמוצלח במיוחד בהשוואה לעיקריות. הלכנו על ניוקי עם קציפת פורצ'יני (92 שקלים) והמבורגר קוואטרו סטייל (98 שקלים). הניוקי עצמם היו סבירים ותו לא. אפשר טוב בהרבה מזה. עליהם היו פטריות, קרמבל שקדים, שבבי פרמזן וקציפת פורצ'יני שנוכחותה במנה הזכירה יותר ים מרוטב. יותר מדויק: אוקיאנוס. כשאומרים קציפה מדמיינים משהו מוקצף וקליל שכזה. כאן היה רוטב שמנתי כבד להחריד. הביצוע - פטריות/רוטב - היה תקין טכנית אבל זו הייתה מנה כבדה נורא, מאד לא מעניינת, בטח לא חיננית, ומיושנת ממש. פעם עשו מנות כאלו. הן כבר ממש לא בון טון היום. האם בקוואטרו נרדמו על ההגה?
ואם הפורצ'יני היה כבד ומשעמם אך תקין, הגיע ההמבורגר ולקח למחוזות אחרים לגמרי. הוא הגיע ללא לחמניה והיו עליו ברזאולה טלה, חלמון כבוש בסויה ורוטב ציר יין אדום. שום דבר במנה הזו לא הרגיש סביר, אפילו לא בינוני. מעבר לעובדת הגשתו במצב וול-דאן נוקשה וצמיגי, הבשר עצמו היה נורא לא טעים. התוספים, אלו שאמורים היו לשדרג את המנה אל מעבר למתחמי מזללות הבורגר, עשו לה רק רע. השילוב בין רוטב ציר היין המתוק, החלמון תוסף הסויה בחלמון וברזאולת הטלה המלוחה הוסיף שם תועפות של מתוק-מלוח-אומאמי וולגארי במיוחד. האפקט של כל זה עם הבשר הרע העמיד מנה שהייתה ללא ספק מהגרועות הזכורות לנו זה זמן רב במסעדה כאן.
במנת הברולה סמיפרדו (52 שקלים) שחלקנו לא היו ליקויים טכניים אבל היא לקתה במתיקות יתר וקשה לומר שהייתה איכותית או מהנה.
התאכזבנו. קיווינו לקצת יותר מהמסחרי והבנאלי שפגשנו בקוואטרו בפאזת הפתיחה, קיבלנו הרבה פחות. האוכל נע בין תקין אך מיושן במקרה הטוב, לקצת וגם הרבה פחות מזה בשאר. משה הוא שף עם יכולות אבל קוואטרו, כפי שהיא משתקפת בארוחה הזו, היא מסעדה מקובעת ותקועה עם מטבח שאיננו מוקפד דיו.
לקהל מהסוג הנוהה אחר אבק הכוכבים מהסוג שמסה מפזרת, רק בתמחור מאופק יותר, זה אולי מספיק. אבל אם קברניטי קוואטרו רואים בה מסעדה שמגישה אוכל עדכני ואיכותי, כדאי שישימו היטב לב לנאמר כאן. נכון לכרגע מדובר במסעדה שהיא בקושי בינונית ומטה.
קוואטרו, הארבעה 21 ת"א, 03-919-1555
חשבון:
