לפני BP, בואו נדבר רגע על אוכל כשר.
אתם מבינים, בתפיסה הרווחת, מסעדה כשרה מעצם הגדרתה מתחילה את ההתמודדות שלה עם סט חוקים אחר לגמרי מכל מוסד קולינרי אחר. זה כמו להגיע למקצה שחייה ולהבין שאסור לך לקפוץ ראש, שאתה חייב להשתמש ביד שמאל בלבד תוך כדי אחיזת גרזן, ושבגד הים שלך חייב להיות מקורדרוי.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
כשמדברים על אוכל רחוב, רוב המשוכות האלו ניתנות לדילוג באופן שלא באמת מפריע, אבל כאשר אנחנו מחפשים את המדרגה הבאה בשרשרת המזון (12 נקודות על כפל משמעות), העסק נהיה מאתגר. ועוד לא דיברנו על העולם של סוגי הכשרויות השונות. או, בחזרה לבריכת השחייה - ההתפלפלות על עובי הקורדרוי.
כשמסעדה בוחרת בנתיב הזה של פעילות בסד המגבלות של עולם הכשרות, יש לה פחות או יותר שתי אפשרויות - להתפשר, או לעשות את הכי טוב שהיא יכולה בד' האמות של חוקי הז'אנר, וזה מאתגר לפחות כמו מקצה שחייה עם גרזן ביד, בגד ים מקורדרוי ובלי קפיצת ראש.
בכמה ומשהו שנים של מסעדות, פגשנו יותר מדי מהסוג הראשון. השאלה הראשונה שאנחנו שואלים את עצמנו כעת בכל כניסה למסעדה כשרה היא אם הפעם הזו תהיה אחת מהאחרות.
אנחנו גולשים לחנייה של סניף BP בצומת רופין, צפונית לצומת בית ליד, ובלב עמק חפר והשרון הכפרי. זהו סניף רביעי לרשת, שהחלה בקריות וממוקמת כיום גם בנתניה. "אנחנו אוכלים בתחנת דלק?" מצייצת הקטנה מהמושב האחורי. אנחנו אשמים, קלקלנו אותה. תזכרו את המשפט הזה, אנחנו נחזור אליו.
אבל כן, פעם היה פה סניף של יומנגס, אולי הסמל העדכני ביותר של השחתת המידות הקולינרית במעשה האהבה של המבורגר וגבינות בלחמניה, ומקום בו קציצה במשקל 660 גרם היא אופציה סטנדרטית לחלוטין בתפריט, ומילקשייק בן אנד ג'ריס לצידה משמש כחומר סיכה.
אם יש לכם ממש הרבה מזל, תוכלו לחנות מול הכניסה. אם יש לכם רק הרבה מזל, תוכלו לחנות במגרש המרווח מאחורי התחנה, שגם ממנו יש כניסה. העיצוב והסגנון נע בחופשיות בין דיינר אמריקני על הספות וגומחות הישיבה שבו, שנכנס ב"ריסטורנטה" איטלקית ועשה רברס למטבח ישראלי.
התיישבנו. התפריט משתרע ממזרח רחוק, מזרח קרוב ועד לב המערב. מלחמניות באן שמחבקות שווארמה, מנת חומוס ועד סטייקים טקסניים והמבורגרים מפוארים. הקסם? זה עובד.
אם צריך לצמצם את כל הסיפור פה למילה אחת, היא חייבת להיות "שפע". התפריט פה הוא ספר גדול עם אותיות לא גדולות והמון עמודים. אלו רגעי מצוקה של ממש עבור מי שלא מגיע מאוד מפוקס באשר למה הוא רוצה לאכול.
תהילה, המלצרית הראשית (שכמו כל השדרה הניהולית, גם היא מהקריות), מתגייסת לעזור לנו. השליטה שלה במנות ופירוקן לגורמים עד שם הנעורים של מגדלת החסות עשתה לנו סדר וכיוונה אותנו מצוין.
ותשמעו, אם מישהי מצליחה להסביר לילדה בת 10 מה זה קרם תפוחי אדמה, מבחינתי היא יודעת את העבודה. ואם צריך, אז בטאבלט שלה יש תמונה של כל מנה או תוספת. וכן, לפני שאתם שואלים - הזהות בין מה שראינו לבין מה שהונח על השולחן הייתה מופתית.
הראשונות שהתייצבו לשולחן היו באן אסאדו (52 שקלים) ומוס כבד עוף (44 שקלים).
עם נחיתת הבאנים על השולחן, הגודל שלהם הציף חשש מה, שמא המימדים שלהם יפגמו בקסם האוורירי של הלחמניות המאודות הללו, אבל כבר בלחיצה הראשונה התברר שהכול בסדר. העסק מקיים את האיזון בין ספוגיות-אווריריות-לחלוחית ביחס המתאים, בשר האסאדו המעושן בפנים היה נימוח ובכמות הנכונה שתאזן בין האריזה לתוכן, ופנכת קורנישונים וזיתים לצד מטבל בצלים השלימו פתיחה טובה.
מוס הכבד היה בחירה מתבקשת לאור מוצאה האריסטוקרטי של הקנצלרית. הוא מוגש לצד טוסטונים, ירקות צלויים וריבת בצל. במנה הזו התגלעו חילוקי דעות הנעוצים בתפיסות עולם שונות לחלוטין - היא התענגה על המרקם הנימוח, עומק הטעם והאופן שבו הוא חדר לכל נקבוביות הטוסטונים הפריכים. אני נחרדתי מכך שכבד יכול להיות מתקתק. אולי הייתי צריך לחשוד כשקראו לזה מוס.
"אני מכבד את החלטתך", אמרתי לה, "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח". בתגובה היא רק עשתה את הפרצוף שמבהיר לי שאני לא ראוי למזון שמעל פתיתים עם קטשופ.
הקטנה חיפשה את העמוד עם הציור של הילד, ובחרה במנת שניצלונים ג'וניור (54 שקלים) וצ'יפס. קלאסית. ההגשה פשוטה ומצייתת לכלל הראשון במזון לילדים - "האוכל לא נוגע", לרבות הפרדה טריטוריאלית בין מרכיבי המנה. הכמות נדיבה, ואני פתאום חושב על זה שאולי קוראים לזה מנת ילדים כי היא מיועדת לכמה ילדים.
הבוגרת יותר בחרה בסלופי ג'ו אסאדו (מוגש כעסקית עם תוספת ושתיה ב-88 שקלים), על בסיס אוותו בשר מעושן 12 שעות הזכור לטוב מהבאנים, הפעם 150 גרם ממנו בפוקצ'ה פריכת ציפוי ורכת מילוי. כלומר, הסוג שבו הבחוץ מספיק קשיח לתת קונטרה לשיניים החותכות, והבפנים מספיק כנוע כדי להיקרע ביחס ישיר לגודל הביס.
גם פה אפשר לקבל את זה בהגשה שמפרידה בין מרכיבי הבסיס של המנה לבין הירקות וביצת העין - יבחר הסועד את היחסים והכמויות. התוספת הייתה בטטה צלויה בסילאן והעסק כולו עבד פיקס, אבל אם אתם לא מחובבי המתוק, ותרו על הסילאן כי בבטטה כמוסה מתיקות טבעית מספקת לטעמי.
הגברת בחרה לאתגר בסטייק אנטריקוט 300 גרם (מוגש כעסקית עם תוספת ושתיה ב-139 שקלים), עם מידת העשייה המאוד מסוימת שלה - מדיום-וול, עם צריבה רק בקצוות. גודל הנתח לא בא על חשבון האיכות והדיוק בפריסה. על הצלחת חיכתה ורסיה מקומית מרעננת לצ'ימיצ'ורי עם בצלים סגולים, פטרוזיליה, חומץ ופלפלים חפונים בחצי בצל מרוקן וצלוי. פס קרם חציל ופס בטטה היו התפאורה להצגה הזו ושתי שיני קונפי שום ליוו את הביסים האחרונים.
אני תרמתי את גופי להתנסות בשני ספיישלים - ניוקי סלמון (119 שקלים) והמבורגר מעושן עם חזה עוף וביצה עלומה (79 שקלים).
נדלג על המחמאות לכמות הניוקי המאוד נדיבה, כי הבנתם כבר את הקטע של שפע פה, ונעבור לחתן השמחה. נתח הסלמון היה בגודל שבהחלט ראוי להגשה, אבל מרשים מכך היה דיוק העשייה שלו. צריבה קלה בקצוות, בלי זכר לשכבת החלבון הלבנבנה שמפריש דג שנאפה יותר מדי, ובמיוחד הסלמון עשיר החלבון.
זה אומר לא רק זמן עשייה נכון, אלא גם טמפרטורה מדויקת. גם אם נעשה פה שימוש בטריק של השרייה במי מלח לפני האפייה, בטעם לא היה לכך זכר. את התיווך בין הסלמון לניוקי מסרו ב-BP בידי רוטב תרד על יין לבן וקרם קוקוס, פטריות ושבבי צ'ילי, במהלך שגרם לי להבין שההפרדה המפלסית בין רכיבי המנה אינה מקרית, ועל כך תודתי.
ונעבור להמבורגר. מתוך ההבנה שאל המגדל המפואר הזה אני כבר מגיע מתנודד כמו מוחמד עלי בסיבוב ה-12 בקרב נגד פרייזר במנילה 75, אני מחליט לבודד את העסק למרכיביו לפני ההתנפלות. אני בוצע מפינת ההמבורגר חתיכה. כאשר מבודדים אותו משאר המנה, מקבלים משהו משוכלל, הרבה יותר מקציצה. הנגיסה פה היא מסע מעושן של טעם ומרקם, ומשהו באווירה שזה יצר בפה גרם לי לחשוב על וויסקי.
אחרי שהבנו שהקציצה שווה את זה, עברתי לתנוחת קרב - לפיתה של הלחמניה ורגע לפני הביס גם לחיצה קטנה שהביאה את הביצה העלומה לפקוע על חזה האווז ולחלחל לקרעי ההמבורגר דרך הבצל המקורמל (על האחרון אפשר לוותר או לפחות להפחית). כששני שלישים מהמנה הפכו לחלק ממני, הנחתי אותה על הצלחת. הובסתי על ידי המבורגר בלחמניה, מעולם לא הייתה תבוסה מענגת מזו.
גדול ומדויק. סטייק ב-BP:
אחרי עילפון של רבע שעה, התעוררתי לקול דיון ער אודות הקינוח. הקטנה ניסתה לגייס קואליציה לטובת גלידה, אבל בשעה כזו, אין סיכוי. אני מבטיח לתת להם צ'אנס מתוק בהזדמנות אחרת, אבל גלידת וניל פרווה טעימה? בואי, יש דברים שגם אלוקים לא יכול.
כשאנחנו יוצאים החוצה, אני שואל אותה "נו, אז איך היה לאכול בתחנת דלק?". היא מסווה את הנחת היסוד השגויה שלה בזה ש"מחר אני אוכלת גלידה ולא מעניין אותי", יאפ, אנחנו אשמים, קלקלנו אותה.
בשיחת אספרסו כפול עם רועי, אחד השותפים, אני מנסה לרדת לשורשי הגישה של BP, ומופתע לגלות שזה מאוד פשוט - מדובר במקום שבמובן הבסיסי מאוד שלו אוהב להאכיל אנשים.
אחרי כל התפאורה והעיצוב (סליחה על הסטייה מהנושא, אבל השירותים מהממים אגב), הוא עושה את זה עם הכלים הכי אלמנטריים של להאכיל טוב - חומרי בסיס טובים, בלי יותר מדי פלאברות, עם שפע ונדיבות כמותית והיענות לאתגר ההוא של "אנחנו מסעדה כשרה, יש לנו מגבלות ואנחנו נעשה הכי טוב שאפשר בתוכן".
האותיות הקטנות:
שם: BP ביסטרו כשר.
סניפים: חיפה, חורב, נתניה, צומת רופין.
כשרות: למקום - רבנות עמק חפר. הבשרים נעים בין כשרות הרב מחפוד (גם הסטייקים), בית יוסף, מהדרין ורגילה. דגים בכשרות מהדרין, ירק עלים (חסה וכו') בגידול למניעת חרקים, מלבד הכרוב שמוכשר במקום.
אופציות לצמחוניים: כן.
הציון: 4.5/5 כיפות.