פירות העונה: הליקרים מרמת רחל, היין מאיטליה

לפני כמה שבועות הכנתי כתבה על קיבוץ רמת רחל ליד ירושלים שעבר מיתוג מחדש ושינוי תפיסה של ההוויה הקיבוצית ב- 2021. אומרים הרבה דברים על קיבוצניקים, אבל מכיוון שיש לי משפחה קרובה בקיבוץ חולדה, ואני זוכרת הרבה קייצים, אירועים, חתונות, בר מצוות, ימי הולדת וסתם ימי בריכה, אומר שקיבוצניקים הם אנשים חמודים, זורמים וסטלנים בקטע הטוב של המילה. תמיד קצת קינאתי בהם. יש להם, את השבתות הכי יפות שיש, ואת אחרי הצהריים הכי יפים בעולם - עם אור של בן ערביים, כוס בירה קרה ביד, שלווה של טבע וחופש אינסופי. רק הלילה קצת מפחיד עם צרצורי הצרצרים.

בתקופת הקורונה, כשהעיר האהובה עליי מכל החלה לסגור עליי מכל הכיוונים, רצתי לחפש את הטבע. ברחתי לכל מקום אפשרי עם מרחב מחייה, אוויר ומיעוט של שוטרים שמחפשים אנשים עם מסכות. חבר קרוב שגר במושב אי שם בצפון, אמר לי שבתקופות של לחץ בחזה, יש יתרון להיות רחוק מכל ההמולה, אבל הוא מודה שבימים כתיקונם אין כמו תל אביב. אז היינו נוסעים אליו והוא היה מגיע לפעמים אלינו. אני יודעת שיום יבוא ויהיה לי בית לסופ"ש, או על הים או באיזה מושב נידח.

ועכשיו, כששוב מתחיל להיות לחוץ שוב, ובעיקר לח באופן מיוחד, אמרתי לחברי בבוקר שישי אחד עת צעדנו לכיוון הפרלמנט השבועי הקבוע , שאני חייבת קצת אוויר. אולי אוויר הרים צלול עם יין? והוא תמיד זורם, במיוחד כשאני מבטיחה שיהיה שם הרבה יין.

נסענו לכיוון ירושלים, עברנו בכמה יקבים קבועים בסביבה (באזור כרמי יוסף שאימצנו ממש כמו בן בית) ואז נזכרתי שהמרואיינת המקסימה שלי מרמת רחל, המנהלת השיווקית ובת הקיבוץ ליאור צנגן סיפרה לי על יקב ONA שמכין ליקרים על בסיס התוצרת החקלאית של הקיבוץ.

זה אמנם לא יין, אבל יש משהו בליקרים שמתאים מאד לחגים, ולימי קיץ חמימים. אני זוכרת עוד את הנסיעות לאזור יוקנעם ליקב רימון לפני אי אלו שנים שהיו חביבות עליי במיוחד לפני החגים, אז רכשתי כמעט מכל הקולקציה שהתאימה לנו בול לארוחת החג ולהורים שלי שלא ממש שותים יין יבש רגיל (עוד לא ערכתי בדיקות גנטיות, כדי לאשש שאני אכן שלהם).

מלבד העובדה שאני ממש ממליצה לבקר באזור ירושלים ויהודה, בכרמי יוסף, ובקיבוץ רמת רחל (נכון, עוד קצת נסיעה, אבל זה לא הרג אף אחד), מדובר ביצרן שמבוסס על חקלאות מקומית ישראלית ועבודה עברית. כל מה שאפשר לייצר מפירות האדמה שלנו שעולים כל כך הרבה.

חלק מהמשקאות נעשים מהתוצרת של הקיבוץ (תפוז, דובדבן ותות) וחלק מתוצרתם של חקלאים ברחבי הארץ. 19 טעמים. פיתוח מתמיד של טעמים חדשים שרוקחים (כגון סדרת ליקרי שוקולד או סדרת ארבעת המינים). כך גם נמצא שימוש בפירות סוג ב' שלא נזרקים אלא הופכים לליקרים אגב, בחפירות הארכיאולוגיות ברמת רחל נמצאו שרידים עתיקים המעידים על הכנת ליקרי פירות. אחרי 3000 שנה הוקם "על חורבות הארכיאולוגיה" יקב ליקרים. יש גם סיפור מיוחד על ליקר האתרוג- המופע הכי קדום של האתרוג בא"י שנמצא ברמת רחל לפני 2000 שנה - וכהומאז' מיוצר לכבודו גם ליקר אתרוגים.

חוץ מטיולים בשבתות שמחליפים בהייה במזגן באולימפיאדה, עברתי השבוע חוייה קולינריות טעימה ביותר - טעימת יינות מצפון איטליה של שני יקבים מרשימים: ירמאן ו-זנאטו. לפני כמה שבועות פגשתי בטעימת יין את גיא הרן (Vinspiration) שמוציא סיורי יין לחו"ל והבטחתי לו שב-2022, לא מעניין אותי אם אסטרואיד עם קורונה יגיע לעולם, אני נוסעת איתו לצפון איטליה. והנה, אנחנו בעידן הדלי והיקום ששמע את בקשתי, לא לא דאג לאישורים וכרטיסי טיסה, אלא ארגן בשבילי טעימה.

את הסקירה המדויקת אותיר לקולגות שלי, אני רק רוצה להמליץ לכם כאן על יין לבן ששינה את תפיסת החיים שלי לגבי יינות לבנים בכלל ופינו גריג'יו בפרט. אני מודה שפחות הערכתי את הזן הזה ויש שיאמרו כי פשוט לא שתיתי את היינות הנכונים. אחרי קיץ עתיר סנסר, אני חושבת שמצאתי את האהבה החדשה שלי בעידן הלבן, פינו גריג'יו 2019 של ירמאן. יש בו הכל שהוא נכון ומדייק: פקק הברגה - למי שחשב שזה מוריד מאיכות היין, אז שידע שלא ולא! אפילו בעידן הנוכחי משדרג אותו וחוץ מזה מוריד את התלות בפותחן בתיק. תווית וינטג'ית מופלאה - אין מה לעשות, אנחנו בעידן של אינסטגרם וזה פשוט מצטלם יותר טוב. אבל הכי חשוב - הטעם. מצד אחד יש לו טעמים מורכבים, מצד שני יש בו משהו הדרי אפילו אגוזי. הוא רענן, ומורכב ועמוק ואני רוצה לשתות אותו ורק אותו לפחות בחודש הקרוב.