כמו הרבה מאוד חוויות קודמות מכתבות קודמות, גם לקנקון (Cancun) אני מגיע מעט סקפטי. עוד חנות, אני ממלמל לעצמי. עוד עסק. עוד מעדנייה ועוד ויטרינה. רובן מצוינות, כמובן. אין ברירה הרי בשוק הקשוח הזה. אבל מיעוט קטן מאוד מהן שווה את הנסיעה, מייחד את עצמו מתוך היומיום. ראוי לסיפור שמספר אותו.
הספקנות הזאת לא נרגעת בדרך, מעצם טבעה. היא מסרבת לדעוך כשהמכונית מסתובבת בכיכרות אזור התעשייה המבולגן של ראשון לציון, ופועמת בחוזקה אפילו כשדלתות המעלית הישירה מהחניון התת-קרקעי נפתחות לתוך החלל הגדול. זה פיצ'ר נהדר אמנם, אבל לא ניתן לו להכתיב רגשות.
בפנים, היא עדיין נאחזת בציפורניה, אבל צעד-שניים, ואפשר להרגיש אותה מתחילה להרפות. מבט ימינה, ככל שהעין יכולה לראות. עיניים שמאלה, עד שהצוואר כמעט תופס את עצמו לא להיתפס, וזהו. אין יותר ספק וגם לא ספקנות. אין כלום מלבד רצון לרוץ כאן במרחבי המעברים. וזה עוד לפני ה"רגע, אפילו לא התחלנו את הסיבוב".
ראוי לסיפור שמספר אותו. קנקון
עוזי ודורית פתאל הקימו את Cancun ב-1985 כעסק חולוני צנוע מאוד, המתמקד באספקת בשר אווזים למסעדות. הם חזרו מחופשה מצוינת, אקזוטית אפילו, בעיר החוף המקסיקנית, והחליטו שהזכרון הזה ימשיך איתם הלאה, ליומיום שהוא עבודה קשה אך אפשרית, ומפרנסת.
קשה לתפוס את זה עכשיו, אבל אמצע שנות השמונים, על אגדות האינפלציה והכלכלה הישראלית החורקת, עדיין איפשרו להם לעשות את מה שכל אחד מאיתנו חולם - בסתר או בפומבי - עליו כשאנחנו קמים בבוקר. לעבוד, לעשות את היומית וללכת לים ב-12:00 בצהריים. כל יום. קנקון או לא קנקון?
המיזם הזה כלל אז לא יותר מטנדר אחד גדול, מוסר עבודה גדול עוד יותר וחזון שהיה כנראה הכי גדול במשוואה הזאת. כמעט ארבעה עשורים לאחר מכן, סביר שהם רואים את הים באותה תדירות, נהנים מהורדת ההילוך ומההישענות אחורה. מתמוגגים, אני בטוח, מדור ההמשך שלהם.
ודור היא אכן המילה. לי, בן ואיב פתאל מרכיבים יחד את אחד המשולשים המשפחתיים המרשימים ביותר שנתקלתי בהם, ובוודאי זה שהכי כיף לפתוח איתו שולחן ולשלוק איתו אויסטרים עוד לפני שהשמש מתמתחת. הסיפורים לא מפסיקים, ורק פעם בכמה דקות הם אומרים משהו שדורש צנזורת אוף דה רקורד.
חלוקת העבודה מוסדרת - לי בת ה-31 היא, בהיעדר תואר רשמי, פשוט בוסית. בן, עם עבר מקצועני מרשים כטניסאי, אחראי על הפיתוח העסקי. איב בן ה-21 (כן, 21) הוא מסוג האנשים שכבר עכשיו ניתן להגדיר בפשטות הכי מדויקת שיש כמחוללי הוריקנים - ועוברת היטב גם תוך כדי שיחה. אין קטיעות, אין דריכה על האצבעות. להיפך, הרמות בלבד, כבוד הדדי, וגם תחושה חזקה שכל זה איננו רק שואו עבור כתבה, אלא ממש דבר שבסופי שבוע, למשל, מתממש כארוחה משפחתית גדולה, משותפת, חמה.
השאלה היא רק מה אוכלים בה. התשובה, כמובן, הייתי מת להגיע גם בלי לדעת מראש.
"נולדנו עם שרימפס בפה, ואנחנו בטוחים שגם נתנו לנו לאכול ולינוק פירות ים", הם צוחקים תוך כדי שיחוזרי חוויות של חזרה מבית הספר ישר למפעל המשפחתי, כניסה לעסק בגיל צעיר רק כדי להעביר את השנה הראשונה בלימוד והבנה מוקדמת יחסית שיש לאן להתקדם איתו, לגדול איתו.
המשפחה הסתפקה 25 שנים בעבודה סיטונאית, ולפני פחות מעשור החליטה לעשות את המעבר ולפתוח חנות קמעונאית ראשונה במודיעין, ולצרף אליה מקבילה באשדוד. "ביום הפתיחה הגענו קצת לפני תשע", שיחזרו, "וראינו 150-200 בני אדם על הדלת, כמו חנות של לואי ויטון בחו"ל".
אני תוהה לגבי הביקוש ומקשה מעט עם שאלות על מה מייחד אותם, ואיזה ערך מוסף יש לעוד חנות במדינה קטנטנה שכזאת, אבל יכול להעריך חלק גדול מהתשובות עוד לפני שהן מגיעות. "הקמעונאות שלנו שונה בכל תכלית. כל לקוח שנכנס לכאן בשישי יכול לטעום אויסטרים, לעמוד מול שף שמכין לו אוכל ואז לדבר איתו אישית ולשאול על מתכונים ודרכי הכנה, המלצות וטיפים ומה לא", הסבירו, "מבחינתנו לא עשינו כלום אם הוא לא מקבל פה את החוויה האולטימטיבית".
והחוויה הזאת אכן אולטימטיבית. החלל ענקי אך לא מאיים. מצוחצח כמובן אך לא קר. לפחות לא פסיכולוגית. המעברים - שרירי הזרוע של אינדקס הקשרים הבינלאומי שלהם - עמוסי אפשרויות, וגם מותגים שאפשר למצוא בהרבה מקומות אחרים בארץ מגיעים פה מגוונים יותר, מעניינים יותר.
הוויטרינות ממשיכות את הקו. "אין כאלה בארץ", מצהירים האחים עוד לפני שאנחנו מגיעים אליהן, ונהנים לראות את הקבלות מסופקות ללא שחצנות, אך עם ביטחון עצמי. גבינות משגעות מספרד ומצרפת ומהולנד, ובהם גבינה צהובה עם לימון, מנצ'גו עם שום שחור וגבינה עם פסי ריבת חלב עדינים בתוכה.
הנקניקים מיוצרים בישראל על בסיס נתחי בשר של ממש, אמיתיים ועזי טעם. הנקניקיות בוהקות, מסתירות בפנים הפתעות גבינת צ'דר וגבינה כחולה, פרמזן וטירופים אחרים. לידן, ניצב מקרר גבוה וצר עם קופסאות קוויאר ונתחי בוטרגה שמנמנים. אני שואל בקול, אולי בקול רם מדי, מי הקהל, והם שמחים לספר שהקהל קיים. "חשבנו רק לפתוח את השוק ולהציע", הסבירו, "אבל גם אנחנו הופתענו מהביקוש".
אנחנו ממשיכים עוד פנימה, לאחד העוגנים הגדולים של קנקון, שהוא הים העמוק וכל הטוב שיש בו. "אבא שלנו הביא בתחילת הדרך שרימפס בלי לטעום אותם. לא ידעו אז מה זה ואיך לאכול את זה, תרתי משמע", תיארו, "היום אנחנו הולכים לצרפת וטועמים שבעה אויסטרים לפני תשע בבוקר".
וזו לא רק צרפת, כמובן. הם יכולים לספר חוויות קורעות מאנקונה האיטלקית, על חיי הלילה הבלתי קיימים שלה, או להסביר לך על הטעות הגדולה ביותר שמפילה ישראלים מול מותגי צדפות כמעט מיתולוגיים (פרטים בפרטי), להראות לך תמנונים שלמים ממתינים במקרר ללקוח פרטי שמחפש הרפתקאות טעימות ולמכור עשיריית אויסטרים מצרפת ב-120 שקלים, מחיר שהוא כה מגוחך עד שנאלצתי לוודא אותו, ושוב לוודא.
התשוקה הזאת הפכה למומחיות. המומחיות הביאה לשגשוג, והעסק המשפחתי ההוא, עם הזכרונות מקנקון והים בחצות היום, הפך לאחד היבואנים הגדולים בישראל, שמשרת רבות ממסעדותיה. "פירות ים טריים זה לא הכסף שלנו", הסבירו, "אי אפשר כמעט להרוויח מזה, אבל זה מה שפותח אותנו לעולם. מחבר אותנו לחוות הכי טובות באירופה. כשהבחור מאיטליה מוציא דברים טובים מהמים, בסוף היום זה במסעדה. אני חייב להתגבר על מכשולים גדולים כדי להתקרב לזה, אבל הדרך לשם עוברת דרכו".
התכניות שלהם אינן מבוססות על התבססות, אלא על התאבססות. הוונגולי בדרך, וכך גם לובסטר כחול. שבלולים גם כן, וקיפודי ים יחד איתם. "למה לא, ננסה", הם צוחקים, "אנשים מסתובבים בעולם ואוכלים, חוזרים לארץ ומחפשים לשחזר. אנחנו כאן בשביל לנסות להגשים את כל החלומות שלהם, ובסוף, כשעם ישראל מתיישב לאכול ארוחת שישי, אני יודע שאני מאכיל באותם רגעים חצי מיליון בני אדם. אין אחריות יותר גדולה מזאת, ואין כיף יותר גדול מזה".
קנקון, ראשון לציון, מודיעין, אשדוד ונתניה