יותם אנטקוביץ' בסך הכול התעכב קצת בתוך המכולת. הוא רצה להסתכל מסביב, לראות מה יש ולבחור איזה ממתק. לא משהו חריג לילד באותה תקופה, או בכל תקופה למעשה. מה שכן היה חריג זו הצעקה. "אני זוכר את זה ממש", הוא שיחזר, "איך הבעלים צרח עליי לקחת כבר משהו או לעוף משם".
אנטקוביץ', אז עדיין עולה חדש מארצות הברית שהורגל בשירות לקוחות אמריקני ובווליום אמריקני וכנראה גם במבחר ממתקים אמריקני, יצא מהחנות מבוהל, המום. הוא התגבר, בין היתר בעזרת החיבוק-היתוך הצה"לי, אבל עשרות שנים לאחר מכן הוא עדיין זוכר, ומביא את המקרה הזה כדוגמה לפער העצום בין ארצות הברית וישראל בכל מה שקשור לחווית הלקוח.
קשה להגיד שהזיכרון הספציפי הזה בולט במיוחד בתוך אנטקוביץ' בייקרי, אבל גם קשה להגיד שהוא נעדר ממנה. המסע המשפחתי והשורשים, קליפורניה ורעננה, הצעקה והסוכר - כולם פה, ואיתם מה שהיא כנראה אחת הוויטרינות החדשות הכי מעולות בתל אביב.
יותם ואחותו ליהי, ילדיו של מומו אנטקוביץ' ועוגני הדור הרביעי של משפחת האופים הוותיקה, לקחו את כל הניסיון המשפחתי, קיפלו פנימה כישרון ותשוקה, הוסיפו את הקונדיטורית מאיה רביבו, ויצאו כעת לדרך חדשה-ישנה.
במילים אחרות - בייקרי מודרני עם ערכים מפעם, ומנעד טעמים שמתמתח מניו אורלינס והדרום האמריקני, דרך חופי קליפורניה ופלורידה, עם עצירות חובה בפריז ובארץ הקודש עצמה.
זה משפט גיאוגרפי מסורבל, עם המון תחנות ולא מעט חורים לוגיים, אבל זאת גם הדרך הכי מדויקת לנסות ולהסביר מה הולך פה. אתם יכולים לוותר עליה ופשוט להגיע ולראות לבד איך כל זה בא לידי ביטוי בשטח. וכאן אנחנו חוזרים לוויטרינה.
אגף פטיסרי נטול רסן. אנטקוביץ' בייקרי
החנות הגדולה במתחם שוק בצלאל (בקרוב תצטרף אליה מאפייה נוספת ברעננה, המקום שבו הכול התחיל עבור המשפחה) המתחדש מציעה אופציות מלוחות דוגמת בורקסים בעבודת יד (כן, כולל בורקס מים, ברור), כריכים טריים, קישים וגם גירסת בריוש אוורירית מכוסה רוטב בשמל וגבינות.
אגף הפטיסרי המשתולל (רביבו ואנטקוביץ' מעידים עדיין על פאזת ניסויים שנבדקת מדי יום על הלקוחות, במה שהוא לבטח ניסוי פסיכולוגי-חברתי דורשני עבורם ומשמח עבור כל השאר) כולל קולקציית קרואסונים מדופפים בהקפדה, קווין אמן וקרופין, דנישים ובריושים, וכן רוגלך XL (ותודה סוף סוף למי שהבין שאנו זקוקים להגדלה).
הכוכב האפוי, עם זאת, מכונה כאן "קרייזלר". למרות רושם ראשוני השולח אסוציאציות לעולמות המשאיות והכלים הכבדים, ההשראה היא דווקא המגדל הניו-יורקי האיקוני. כך או כך, זה לא באמת משנה, כי מדובר בבצק קרואסון המתעצב ונאפה בתבנית מלבנית צרה, ואז מקבל מילויים והפתעות וקומות והגזמות, ונטרף לבסוף בזריזות וביעילות, כמשאית או כמגדל.
מה עוד? חלקת הקינוחים בהשראה אמריקנית יותר כוללת עוגיות קונפטי או שידוך מסורתי-קלאסי של חמאת בוטנים ושוקולד, סניקרס, פאי לימון, "קרייזי שוקולד", מיסיסיפי מאד פאי, רוקי-רואד, עוגת גבינה ניו-יורקית וגם "Naked Layers Cake" ברוחה של כריסטינה טוסי הנפלאה.
לצדן, יש אקלרים שקצת ייעלבו אם תקראו להם אקלרים, מאפינס שבטוח ייעלבו אם תקראו להם מאפינס, עוגיות ארוזות בקופסה, קראנצים, עוגות מוס ועוגות פס, ועוגות בחושות, לרבות ליין בחושות מצופות-ממולאות, שיטלטלו את תפיסת העולם שלכם באשר ל"בחושות".
200 המטרים הרבועים של אנטקוביץ מאוישים בעיקר על ידי הוויטרינה הרחבה, ומחוזקים במדפי מעטפת ובשולחנות תצוגה במרכז הבייקרי, מחזקים קונספט יעיל ונכון של גראב-אנד-גו, בואכה רחבת העץ הנהדרת והחדשה של המתחם.
לפני הגראב, וגם לפני הגו, כדאי בכל זאת להיעצר בפתח, מול החלון השקוף שהותקן כאן במיוחד כדי שתוכלו לראות, לבהות וגם להעלות לסטורי את רביבו ועובדותיה בפעולה.
מפלאפל ועד חייטות, הרחובות הקטנים שמסביב התפרסמו לפני שנים בזכות אנשי המקצוע שפעלו בהם, והמהלך הזה, בעיני, הוא הומאז' חכם ומרגש שחורג מגבולות האינסטגרם. אה, ושאלתי, בינתיים הן בסדר עם הבהייה, וגם אתם.
אנטקוביץ' בייקרי, המכבי 2, תל אביב, 03-5365876