מסעדת מודרן שבבעלותי פועלת במוזיאון ישראל בירושלים. אנחנו עובדים במציאות משתנה ותנודתית מאוד, ככה זה בירושלים מאז ומעולם. כל פיפס מקפיץ את הפיוז. אנחנו פועלים בתוך אחד ממוקדי התיירות החשובים בישראל, מה שאומר שאנחנו מושפעים ועובדים בתחום תיירות חוץ ופנים, קצת כמו כל העסקים בירושלים.
לקח לי זמן כאדם שחי ופעל כל חיו במרכז, ללמוד ולהבין את העבודה במקום המיוחד הזה. במהלך 12 השנה שאנחנו בירושלים עם עסקים שונים, כולם בתחום האירוח הנוגע בתחום התיירות, אני חי את התנודתיות העסקית הנגזרת ממצבים ביטחוניים, פיגועים, מצבי מזג אוויר קיצון, העדר כח אדם זר, חרם עולמי כזה או אחר ועוד כל מיני מצבים שאין לאף עסק באף מקום על הגלובוס. אבל תקופה כמו זו הנוכחית עוד לא היתה.
מודרן, הממוקמת באתר תיירות מובהק, מטבע הדברים, מושפעת מאוד ממצב ההגבלות המתפרסמות חדשות לבקרים. התווים למיניהם, ההגבלות על השתתפות ילדים באירועים, התו הסגול ואחריו הירוק, סגרים, ובעיקר מסגירת השמים לתיירות נכנסת, הגבולות נפתחים ונסגרים לסירוגין.
עד תחילת משבר הקורונה, קהל מחו"ל היווה יותר מ-50% מתפוסת המסעדה. מבקרים במוזיאון, אורחים רשמיים של המדינה ומשרד החוץ, משפחות המגיעות לחגוג בירושלים אירועים פרטיים. כעת, המסעדה עסוקה בניסיון להגדיל את החשיפה לקהל הפוטנציאלי שלנו בתוך הארץ. מדובר בסוויץ' שיווקי שמצריך תוכנית והשקעה כלכלית גדולה.
כבר שנתיים שאין לנו יכולת לתכנן קדימה או לקבל הזמנות. אם בעבר היינו עסוקים בלאשר הזמנות לאירועים עד כדי חצי שנה מראש ולפעמים אף יותר, הרי שבתקופה זו, אין הזמנות ואם כבר נכנסות, הן מאושרות עם הסתייגות שניתן לבטלן עד מספר ימים לפני ההגעה. ביטול כזה עולה לי הרבה מאוד כסף והרבה מאוד בעיות עם כח האדם שתוכנן לעבוד באירוע.
המדינה מעמיסה עלינו את תשלום ימי הבידוד של העובדים. למה? למה שבעל העסק ישלם את ההוצאות הללו בזמן חירום? המדינה מעמיסה עלינו את הבדיקה של הקהל, עמידה חסרת אונים ביום האירוע מול משפחות שהזמינו אירועים הכוללים ילדים, ומקרים שוברי לב של ילדים שלא הורשו להכנס לאירוע במוזיאון מסיבות וכללים שנקבעו יום לפני.
בימים אלה אנו עדים לעליות מחירים משמעותיות בחומרי הגלם. כל זה מצטרף לעלייה דרמטית בעלות כוח אדם לעבודה בתחום האירוח הן בשירות והן במטבח. בתקופה בה למסעדות אין כמעט הכנסות, בעלי העסקים יידרשו ליצירתיות גבוהה גם תפעולית וגם כלכלית, אם ברצונם לעבור את התקופה הזאת.
בימים אלה, אנחנו מחזיקים את העסקים מהזרמות כספים של בעלי העסק ובהישענות על אשראי.
מסעדנים רבים בירושלים שומרים מסעדות פתוחות רק כדי לשמור את העובדים. בגל הקורונה הנוכחי, מצב ענף המסעדנות קשה יותר מכל הגלים הקודמים, הוא שונה כיוון שבתקופות הקודמות הייתה עזרה ממשלתית והעובדים שלנו טופלו על ידי המדינה באמצעות חל"ת. הפעם, אין חל"ת לעובדים, הכל מגולגל על בעלי העסקים. ולפי שעה לפחות אין שום סיוע ושום התייחסות אקטיבית . לא לענף המסעדנות, ולא לענף האירועים. אני מחזיק לפעמים את המסעדה פתוחה סתם ימים שלמים, רק כדי לשמור על מקום תעסוקה לעובדים וכדי שתהיה להם משכורת. חשוב לי לייצר רצף של עסק חי וקיים. למרות שאני לא חייב, אנחנו ממשיכים להעסיק את העובדים שלנו, הם חלק מהעסק שלי, בנינו, הכשרנו אותם והצלחנו לטעת בהם תחושת שייכות משפחתית וגאווה מקצועית. קשה מאוד לגייס עובדים בענף שלנו בתקופה הזאת, כך ששמירת כח האדם יקרה. יקרה מאוד.
עם כל האופטימיות שאני מצליח לגייס ומנסה להאמין ש"עוד שניה זה עובר ואנחנו חוזרים לתקופה נהדרת" זאת כבר פעם רביעית בשנתיים האחרונות. אף ענף לא היה מצליח לעמוד בזה. ממשלת ישראל, כרגע לוקחת סמכות ללא אחריות. אני צולח ואצלח בזכות נסיון שצברתי כקצין בכיר בצבא, הערכות המצב כמעט יומיות ובזכות היכולת לשינוי מבני ושמירה על חזון ושירות גם בימים שנראים בלתי אפשריים.
מעסק פעיל ומצליח אנו הופכים לעסק מתמודד ומי שישרוד הוא רק מי שידע לנהל ולהתנהל. הממשלה צריכה להיות אקטיבית לדבר תכלס כדי שנדע למה לצפות ולמה לא. להפסיק לדבר בצורה תיאורטית על סיוע עתידי, עליה לסייע כבר בשלב הנוכחי זה יכול להיות במגוון דרכים-מהקלה בארנונה, מים, תשלומי חשמל, דרך הקלה בשכר דירה במקומות ציבוריים, מתן מקדמות לחברות ע"פ דוחות מע"מ וביטוח לאומי.
ואתם, אני מזמין כל ישראלי לבוא לירושלים, בואו לבקר אותנו במודרן, בואו לירושלים לפרגן לעסקים כאן.