שיטוט רנדומלי בשוק הפשפשים שואב אותך בבת-אחת למתחמים דומים מעבר לים. כולם (זכורה במיוחד סצנת האוריינטציה "זוהי שכונת נוטינג היל" של יו גרנט שהכירה לעולם את התופעה וכמובן לא יכלה לדעת עד כמה היא תואץ בעקבות הסרט) התחילו מנקודת מוצא אותנטית, ומצאו את עצמם עם השנים שמים על המילה הטעונה הזאת מרכאות, כוכביות, הבלטות וכל מיני סימני פיסוק אחרים שנועדו לכסות בשמיכה את מה שפעם לא נזקק לגינונים, או לטיפול כלשהו.
יש פה עדיין בתי מלאכה ויש גם עתיקות, כן, אבל כדי להגיע אליהן צריך לקפוץ ראש לאוקיינוס של "עתיקות", או *עתיקות*. יש אותנטיות, אבל תהליכים ארוכים, עקביים בכוחניותם, הזיזו אותה לצדדים. כך, במקום לבנות ולהתפתח על כתפי מה שהיה פה ומה שעושה את השוק בעצם, אתה מסתובב בתוך החדש, בניסיון כמעט עקר לאתר את הישן. לא חבל?
בגלל כל אלה, וממש לא רק בגללם, כיף גדול לפתוח את דלתות המרקט האוס.
כיף של יפו. הבראנץ' של מרקט האוס
מלון הבוטיק היפואי מבית רשת אטלס מקבל את פניך עם מקדם וואוו אוטומטי לחלוטין, כזה שיכול בקלות להיות כלי מבדיל בין בני האנוש ובין הבוטים. החלל מופלא, גבוה ופתוח עם נוכחות מרגשת של אותו "מפעם" נדרש, אבל כמה צעדים פנימה, והוואוו הזה מוציא טלפון כמעט מעצמו. איך אפשר שלא מול התת-קרקעיות השקופה שנחשפת לך מתחת לרגליים?
המלון שופץ-שוחזר, עודכן-נשען, והושק מחדש לפני קצת יותר משש שנים בלב ההמולה השמחה של האזור, צעדים ספורים מכיכר השעון, ועם מספיק ים ורוח ים וריח ים ומלח ים כדי שמסדרונותיו לא יזדקקו לבישום מלאכותי כלשהו.
כל אלה נשזרו בחוכמת עיצוב ובטוב טעם מאופק - לא יותר מדי, לא מעט מדי - בחדרים ובמדרגות, מהחלונות שעוצרים אותך להביט ועד קומת הגלריה שמשכילה למנף את התקרות הגבוהות.
וזה עוד לפני הבראנץ', כן?
ארוחת הבוקר של המלון (145 שקלים לסועד) שאפה, ודי הצליחה, להיות דסטיניישן גם למי שלא מגיע לישון פה. היא התמידה במשימות האלה, עברה כמו כל מלונות ישראל לשרת את משפחות המפונים והתרעננה לפני שבועות ספורים - מעמיקה מקומיות, מדגישה יפואיות.
הבראנץ' (הכשר, אגב) כאן מוגדר כלבנטיני, ומתייצב על התפר שבין "ביצים כבקשתך" ובין "מסבחה כבקשתך". התוצאה מעניינת. מתחילה בהעמסה (העמסת יתר, אין ברירה) בבופה הפתוח וממשיכה בדילמת עיקריות שאינה מתחשבת במה שכבר לקחת ואכלת. בסופו של דבר, אתה ניצב מול הרבה צלחות והרבה אוכל, ומרכיב את הפסיפס התרבותי הטעים שלך. יפו-מערב, נקרא לזה, במילים טעימות.
המזנון אינו מפלצתי, בקטע האלגנטי והמתורבת של העניין. לפחות עד שאתה ניגש אליו והורס את הסידור.
יש בו נוכחות בולטת ומשמחת של ירקות טריים, סלטים צבעוניים (כולל קערת קצוץ-דק) וקומבינציות סלק-אגוזים, טאבולה-לאבנה וחציל-טחינה כחיזוק. יש גם מניפה יפה של ירקות צלויים ומגש יפה לא פחות של גבינות, סלמון מעושן ודגים כבושים, איקרא וזיתים.
בצד, משלימים את ההתנפלות מדפי לחם מתפקעים - כיכרות חמות שלמות, מחכות לסכין מחורצת, לצד פוקאצ'ות קטנות עם שומשום וקצח, לחמניות רכות ופרנות נפוחות עם זעתר ושמן זית.
ועמדת בורקס (בכל זאת יפו) גם, עם רסק עגבניות וסחוג וביצה קשה ליד, מיצים סחוטים שמפצירים בך לערבב ולנסות, ושמפניירה גדולה, שוברת שוויון, ובה קאווה קרה ובועתית ובקבוקי עראק על קרח - מחווה פשוטה יחסית, אבל עדיין חריגה, שהופכת כל ארוחת בוקר לנדיבה יותר, צוהלת יותר.
כל אלה - הקימות וההתיישבויות המחודשות, וחוזר חלילה - מצטרפים כשתחליט לעיקרית, שהרי לא אכלת מספיק עד עכשיו.
יש פה כמובן מקושקשת-עין-חביתה או שקשוקה אדומה, אבל יש גם חלה מטוגנת עם זעתר וקשקבל, ביצת עין מלמעלה וקרם כוסברה מלמעלה יותר.
עיג'ה ירקרקה, עם יוגורט-שום, מחזירה אותך למדרכות ולרחובות, וכך גם מסבחה עם פלאפל (ותטבילה, נו מה) או בוריק מצוין - פריך-שחום, ואז נוזלי-צהוב, ואז שקט.
הריקוד הזה של אבנים עתיקות וזכוכיות חדשות מקיף אותך תוך כדי אוכל, ומצליח להכניס פנימה את הערך המוסף החמקמק כל כך. בלעדיו, בראנץ' שמשיק יום טוב יותר. איתו, יום שלא צריך עוד דבר אחרי הבראנץ'.
ביציאה, אתה אמיץ מספיק בשביל ללכת שוב על החלונות השקופים שחוברו לרצפה, ולהביט למטה כדי לראות קצת שורשים, גם אם מבוטנים. מהפלאפל עד הפירזולים, מהבורקס עד התמונות המעולות שנתלו על הקירות, ועם כל העראק שנשפך ועוד יישפך כאן - זוהי יפו. האמיתית.
בראנץ' במרקט האוס, ראשון-חמישי 7:00-12:00, שישי 7:00-13:00, בית האשל 5, יפו