וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרידה מבעד למסך העשן: בגיל 99 הלך לעולמו מישו מלך הקבב

עודכן לאחרונה: 20.9.2022 / 15:20

מישו פיגנבאום, מלך הקבב הרומני של יפו, הלך אמש לעולמו. ניר קיפניס נפרד בהספד אפוף עשן של גריל

יש תחנות קולינאריות שהפודיז של פעם, בעידן שלפני הרשתות החברתיות והמתכונים המצולמים בווידיאו, היו מעבירים מפה לאוזן. כולם ידעו על השיפודיה של דובי וסימה בגבעת אולגה, על "חסילונים" (או "גמבארי" כפי שקראו להם הערבים) שמוגשים אצל ז'קו בעיר התחתית בחיפה או אצל אידי באשדוד. על "הרצל דיסקונט", מסעדת חלקי הפנים המיתולוגית בקריית מלאכי (שאפילו שם לא היה לה והיא נקראה על שם סניף הבנק הסמוך), על הקוסטיצה של מעיין הבירה בחיפה או על ברזי הבירה המופלאים של מתי ואלימלך בפאתי שוק העלייה.

ממלכת הקבבים של מישו ברחוב רזיאל ביפו, בין איציק הגדול לכיכר השעון, הייתה אחד מהמקומות הללו, שכאשר הצבת את רגלך על סיפם, הרגשת - אם להידרש לדימוי שהולם את רוח הימים ההם - כמו ילד שמצא את פתח המערה החשמלית של חבורת חסמב"ה.

ואולי הצבת הרגל על הסף היא פתיח הולם להספד אפוף העשן למישו, שהסתלק מעמנו כמה שנים אחרי שהמקום שנקרא על שמו נסגר. בפתח המסעדה היו ניצבים שני כיסאות, ביניהם מגב ומאחוריהם מי שכונתה על ידינו "גברת מישו", בלי שם פרטי - שהפנתה בצעקות את תשומת הלב של כל מי שהקדים והגיע, נניח ב-11:59, לכך שהשלט הכתוב בכתב יד בכניסה מציין בפירוש שהמקום פתוח רק בימים ג-ה בין 12:00 ל-15:00 - ואוי למי שיחשוב שפה זה הפקר פטרשקה וירצה לקלקל את השורה.

עוד לפני שהספקת להתיישב, כבר הונחה על השולחן סלסלה של לחם לבן פרוס ולצידה כרוב כבוש. את היתר היה צריך להזמין. היו במקום כמה מנות, אבל כולם באו בשביל הקבב: בהתחלה הזמנת מנה, אחר כך עוד אחת - ואם שתית מספיק "שפריץ", הזמנת גם את השלישית. השפריץ היה מורכב מיין כרמל הוק, בעל פקק הברגה ממתכת (הרבה לפני שהדבר היה טרנדי בקרב ייננים) ומסודה שהוגשה לשולחן בסיפולוקס, סיפון בעברית - זוכרים את המכשיר הזה עם הידית בצד, שבלחץ הגזים הזרימה סודה לכוסות?

מישו מלך הקבב. פייסבוק, צילום מסך
כולם באו בשביל הקבב/צילום מסך, פייסבוק

בביקור הראשון שלי במקדש הקבב, הייתי לדעתי הסועד היחיד מתחת לגיל 60 וככל הנראה היחיד שלא דיבר ברומנית. למרות זאת, אי אפשר היה שלא להתחבר לאווירה, אצולת עולי בוקרשט לצד סבלים משוק הפשפשים שבאו כדי ליהנות מהקבב הטוב בעיר, קבב שכמיטב המסורת הרומנית הכיל הרבה סודה לשתייה, כזה שלו היה נופל בטעות על הרצפה, היה קופץ מעצמו עד לתקרה...

ועדיין - היה זה קבב עסיסי וטעים ברמה שהעלתה דמעות בעיני הסועד, עוד לפני שהגיע אליהן העשן שעלה קבוע מהגריל שבמטבח, זה שעליו ניצח מישו במרץ של נער, גם כשהיה כבר עמוק בעשור השמיני לחייו.

לא משנה מה אכלת, הארוחה נגמר תמיד בחשבון אצל הגברת שבקופה, ששלפה עיפרון וערכה אותו על נייר קטן לפי דוח האמת שהגיש לה כל סועד. אם מצאת חן בעיניה, קיבלת סוכריית אקליפטוס ירוקה וחריפה, שנועדה להעביר את הריח של השום הכתוש שליווה כל מנה. לשווא: הבל הפה שנותר לסועדים הדיף כזה ריח של שום, עד שהמנה זכתה גם לכינוי "אמצעי מניעה".

עוד בוואלה!

הקבב, התבשיל והסלטים: בכל מדינת ישראל לא עושים את זה טעים כמו פה

לכתבה המלאה
מישו מלך הקבב. פייסבוק, צילום מסך
מישו מלך הקבב/צילום מסך, פייסבוק

מישו, שמהיום ינפנף רק מעל המנגל הגדול שבשמיים, לא היה טבח, בטח שלא שף. המושג "קולינריה" היה זר לו - וספק אם ידע אפילו "גריל מן" מהו. הוא פשוט עשה, צלה והגיש את הקבב הרומני הטוב ביותר שאפשר היה למצוא בישראל והוא עשה את זה במשך שנים, עם ימים ושעות פעילות שהלכו והצטמצמו עם הגיל - עד שחדלו לגמרי.

הגעגוע למישו לפיכך הוא לא געגוע לקבב שלו, בטח שלא לשיהוקים מלאי השום שהגיעו לאחריו, אלא געגוע לימים שבהם גם המעולים שבין בעלי המקצוע לא שאפו לטייטלים מפוצצים או התיימרו לזכות בתארים, אלא פשוט שאפו (מלבד המון עשן) לעשות את הדבר היחיד שהם עושים על הצד הטוב ביותר.
ובכל זאת, למרות שלא ביקש, נעניק לו כאן את התואר שהיה זכאי לו בדין וניפרד במשפט: היה שלום, מישו מלך הקבב.

  • עוד באותו נושא:
  • קבב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully