קצת פחות מ-9,000 ק"מ מפרידים בין שתי הדירות האחרונות של אלכס אברמוב, אבל שלושה צעדים בלבד מסייעים לסגור את המרחק הגיאוגרפי העצום שנמתח בין המרכז ההומה של הירושימה, ובין רחוב עבד אל ראוף אל ביטאר ביפו. גם זה, אתה מבין די בהתחלה, ואז באמצע, וביתר שאת בסוף הערב, הוא חלק מהקסם.
בחוץ יפו עושה דברים שיפו יודעת לעשות. כלומר, מבלבלת אותך עם עשרות שנות הזנחה ואבק, עם מערכת פלואידית מדי של פינוי אשפה, ועם הנחות ליברליות מדי באשר לשחרור כלבים עצבניים במרחב הציבורי - ואז מרתקת אותך עם צלצול פעמון שקובע על דלת עץ כבדה, ומכניס אותך מיד לעולם אחר.
בעולם הזה, הגיוני להוריד נעליים בכניסה לא רק בגלל שהרגע הגעת ממגרש חניה בוצי (למה כל מגרשי החנייה כאן בוציים בעצם, גשם או לא גשם?), והגיוני שמברכים אותך ביפנית, והגיוני שמתישהו במנה העיקרית אתה חושב שאולי לא שמת לב ובעצם טסת מזרחה בלי לקנות כרטיס.
9,000 ק"מ, שלושה צעדים, אז בואו נתחיל.
הגעתם הביתה. אומאי
הבית של אלכס אברמוב הוא בדיוק זה, ללא בלבולים ובלי ניסוחים מעורפלים. היא קמה בו בבוקר, יוצאת ממנו להפסקת סיגריה נדירה במרפסת הקטנה שמריחה את הים, חושבת בו המון (על אוכל, מן הסתם, אבל גם על דברים טריוויאליים כמו מתי לעזאזל יצליחו לתקן לה את מדיח הכלים החדש לגמרי), ומבשלת בו כמעט ללא הפסקה.
החלל הגדול והמרכזי שלו הוא למעשה "Umai", חלל האירוח הקולינרי שלה, המופרד מהמטבח במעין אי אימתני של עבודה וכיסאות בר. קצת הצידה משם ממוקמים שירותי האורחים (המעלים בך באופן טבעי תהיות מורכבות באשר לשירותים וגרביים) ועמוק יותר, ממש בזווית העין ולא יותר, מסתתר חדר השינה. יש הרבה דירות יפואיות שמעוצבות מסתורי, אבל במטבח שלהן אין אוכל כזה.
אברמוב נולדה בכלל בקמצ'טקה, ועלתה ארצה ב-1999. היא סיימה לימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב עם רצון עז ללמוד לבשל, וההתכה האוטמטית של שני המסלולים האלה הובילה אותה ליפן. "קמתי, ופשוט הלכתי בעקבות החלום", הסבירה תוך שהיא משתמשת במילה "פשוט" כמו שהרבה זמן לא השתמשו בה.
אותו חלום נמשך כמעט שני עשורים, נע בין טוקיו ואוסאקה, עם "קצת קוריאה" וגם יוקוהמה, סינגפור ובנגקוק, מלבורן ובסוף אותה הירושימה, בואכה הסימטה היפואית הזאת שבה, על פי תיעוד שהגיע בדיוק לידי, הוצב פח אשפה ענק בדיוק על העיקול, כחלק ממתיחה ויראלית של מנהיג הצבא העות'מאני, הסולטאן סלים הראשון.
"בגיל שצריך להשתקע הייתה לי ישיבה קטנה עם עצמי", סיפרה, "מאוד התגעגעתי - לחברים ולמשפחה כמובן, אבל גם לישראליות. למדתי לאהוב את יפן והתרבות, אבל אני לא יפנית, אז חזרתי".
תכניות המקור אופסנו, וטוב שכך. אומאי
וכך, חזרה אברמוב ארצה בינואר 2020, נישאת על גלי נוסטלגיה ותקווה, וגם על קצה-קצהו של דיבור על איזושהו נגיף שעושה דרכו ממזרח העולם לכל עבר. תכניות מקוריות אופסנו, ואחרות יצאו לדרכן, בדמות ארוחות פרטיות בבתים פרטיים של אנשים פרטיים, בזמן שכזכור הושיב את כל האנשים כולם בבתים הפרטיים שלהם, ללא אפשרות לצאת.
התקופה ההיא הולידה לבסוף את "אומאי", מעין מסעדה שהיא לא מסעדה, בבית שהוא מאוד בבית, ובו שלושה מסלולים אפשריים - "קייסקי", שהיא ארוחת טעימות מובנית המוגשת לכל הסועדים יחדיו, "איזקאיה", המדמה בר-אוכל ושאליה ניתן להגיע מעט פחות דרוכים ומעט יותר עצמאיים, וכן אירועים פרטיים של ממש, סגורים ואינטימיים.
כל אחת מהארוחות האלה מתבססת כמובן על שנות יפן של אברמוב, על מומחיות הקצבות שלה ועל האופי המדלג און-פוינט בין מקצועיות וחיוך. "האוכל חשוב, אבל הוא חלק מהחוויה שאני מספקת לאנשים שבוחרים להתארח בבית שלי", הדגישה.
ובכל זאת, מה אוכלים כאן? תפריט הטעימות (400 שקלים, 500 כולל בירות וסאקה מותאמות-אוכל), המשתנה תדירות מעצם טבעו מקפיד על אי-חזרתיות, בחומרי הגלם ובצורות הבישול. כלומר, תהיה רק מנה מטוגנת אחת, למשל, או דג אחד, בכל הארוחה.
בין כוכביו ניתן למצוא טרטר דג ים עם מיסו לבן על ג'לי קונסומה אבטיח מעושן, "רפרפת מלאת אומאמי" עם קוויאר ישראלי שחור, ניגירי כף וואגיו צרוב, שקדי עגל בטמפורה עם רוטב פונזו, גיוזה צרובה עם שריר וואגיו וקציפת שמנת דאשי וגם קינוח בדמות גלידת מאצ'ה ופחזניות עם קרם פורין.
האיזאקיה, לעומתה, משחררת מעט את החגורה ועוטה גרביים מעט יותר פרומות - בצ'יל הכללי אך לא באוכל המגיע מהמטבח הפתוח. אפשר ללכת גם כאן על מסלול של חמש מנות לבחירתה של אברמוב (290 שקלים), ואפשר גם לחוש הרפתקניים ולבחור לבד.
כך או כך, תוכלו ליהנות כאן מ"כרוב מומלח ממכר" עם סקאלופ (62 שקלים) שמספק קבלות ראויות להצהרותיו, מקריספי שרימפס בפאנקו עם רוטב טצויו (59 שקלים) או סלט קפרזה חם (48 שקלים), וגם מקרפצ'ו צ'אך וואגיו עם קוויאר כמהין (54 שקלים) משויש ורווי גווני אדום, עם דרגת התמוססות-פה מופלאה.
לצדן, יש גם תבשיל אונטריב וואגיו עם אטריות קונג'קו ותפוחי אדמה (52 שקלים), אורז לבן עם ואסיו וואגיו וציר עמוק (65 שקלים) שנשפך עליו ליד השולחן והופך אותו מנא לנאה, וגם שני להיטים בלתי מאופשרי-דילוג, בדמות בטן חזיר מקורמלת בבישול ארוך על כרוב פרוס (72 שקלים), בקלות בטן החזיר הכי רכה שנלעסת ברגעים אלה בעיר, ובאן מאודה עם מוזה וואגיו וקטצואובושי מאיו (68 שקלים), מילים יפניות שמשמעותן חייבת להיות "מה זה לעזאזל כל הבאנים האלה שנתנו לנו לאכול פה בעשור האחרון?".
אברמוב מגיחה מדי פעם מהמטבח כדי לשאול ולייעץ, להבין ובעיקר להקשיב, להוריד מתח ולאפשר שמחת חיים. כמוה, גם נשות הצוות הבודדות שלצדה מנגישות משהו שבסיטואציות אחרות היה עלול להסתיים אחרת.
גם בגללן, וגם בגלל שאיך שלא מסובבים את זה אנחנו עדיין שותים בסוף בירה יפנית בגרביים, הכול מתערבב לתוך סיר יפואי-טוקיואי מהביל, וטעים. "אני בסך הכול מביאה את עצמי", הבהירה מאוחר יותר, "יש לי גרעין יפני חזק מאוד, נכון, אפילו אפשר להגיד שהתייפנתי, אבל כאן זה הבית".
"אומאי", עבד אל ראוף אל ביטאר 8, יפו, 052-5977897