רחלי ור ניר: התור הכי חדש, הכי טעים והכי מוצדק בירושלים

אני לא יודע אם רחלי ור ניר מדברת עכשיו ברצינות. אני חושב שכן, וגם שואל ליתר ביטחון, אבל פגשתי אותה דקות ספורות בלבד קודם לכן, אז אני לא מסוגל באמת להסתכל לה בעיניים ולדעת, וגם היה ברור כבר מההתחלה שלפחות חצי מהדברים שהיא מוציאה החוצה צריך לסנן כהומור קצת ציני וקצת מופרע של אנשים שעושים אוכל בישראל. ובכל זאת, להגיד דבר כזה? זאת בטח בדיחה.

כי רחלי ור ניר יושבת מולי בשבע בערב במקום החדש שלה, שולחן מפורק מקינוחים ובצקים וביסים שהיו צריכים להיות רק טעימות ובמקום זה היו "איך אנשים יכולים רק לטעום את הדבר המושלם הזה?", מסביב לקוחות מגיעים בלי הפסקה ומפרגנים בלי הפסקה, והיום מסרב לשקוע ולהיסגר, ויש ורוד מסביב ואהבה משפחתית ותמיכה קהילתית-עירונית, והיא מסתכלת על כל זה, ואומרת בטון רציני ובמבט רציני שהיא ממש רצתה "לפתוח להרצה שקטה".

נו, ברצינות?!

הקונדיטוריה החדשה והלגמרי-שלה נפתחה לפני שבועות ספורים בירושלים, צעדים ספורים משוק מחנה יהודה, ומהיכן שהיה ממוקם בעבר "מאפיתי", דוכן הקינוחים המיתולוגי שלה. הרצה שקטה, בואו נתנסח בעדינות, לא הייתה שם. ממש לא.

"אני מותשת ומסופקת בו-זמנית", היא מספרת בעיניים עייפות ובאנרגיה שאין להגדיר אלא כמתחדשת כל כמה דקות, "פינטזתי על המקום הזה במשך שנים, ועכשיו אני יכולה להגיד שזה הבית שלי. צבעתי פה משקופים וניקיתי פינות, אמא שלי גרה ממול ואני מרגישה שהכול מסתדר, או יסתדר".

כשאנחנו נפגשים, ור ניר עדיין "חייבת" למקום כמה אגרטלים ואיסוף של תמונות ממוסגרות שלא הצליחה להגיע אליו. נסו אתם להגיע לסידורים וללוגיסטיקה הזאת עם משטר האפייה הקפדני שלה, עם רזולוציית הפרטים הקטנים, ועם האובססיה להסתכל על כל צלחת וכל קופסה שיוצאת מהוויטרינה, לעקוב אחר הלקוח בקטע שהוא לא קריפי כמו שהוא נשמע, ולוודא שטעים.

"אין לי חיים", היא מודה תוך שהיא מחבקת את שני הילדים שלה, שהגיעו לכאן כי זאת כנראה הייתה הדרך היחידה שלהם לראות את אמא באותו ערב, "בשביל לעבוד בזה צריך להיות משוגעים".

הסיפור האישי מעורר ההשראה של ור ניר הוצף בחוזקה במהלך צילומי "הקינוח המושלם", אבל רק מולה אפשר באמת להתרשם מהקווים הפועמים שלו (ושלה), ולדעת שלפעמים ריאליטי הוא רק המופע הפומבי, החשוב יותר והמשמעותי יותר, של המציאות.

היא גרה לבד ומבשלת לבד מגיל 15, וכל מה שעניין אותה כעת היה להוציא החוצה את החיים האלה, ולתת ללקוחות "לטעום את החוויות שעברתי, את הבישולים והמטבח והדברים שלמדתי להכין לאורך השנים".

היא אומרת את זה לאט, 50 קמ"ש פחות מקצב הדיבור הרגיל שלה. אחר כך היא נעצרת קצת, נותנת למילים לשקוע, ולהתחלף בראש בחלום הוורוד שבא במקומן. יכול להיות שהחלטתם כבר מזמן לסנן מראש כל מה שנשמע כמו אודישן-ריאליטי. יכול להיות שאודישן-ריאליטי גרם לנו לשכוח מה אמיתי.

התפריט של ור ניר משקף את כל המסע הזה, בצורה שהיא מתוחכמת ולא מתחכמת, ובעיקר טעימה כל כך עד שלא אכפת לך לצעוד בו שוב ושוב.

הוויטרינה קטנה, צנועה מאוד ולא מוגזמת במידות או בקולקציות, אבל כל מה שיוצא ממנה מדגיש שוב את מה שאולי צריך להדגיש שוב - בסוף יש סכין שחותכת בצק פריך ודברים שנאפו יחד איתו, ואתה אוסף פירורים עם האצבעות ומקווה שאף אחד לא מסתכל, ואז אוסף פירורים שעוד לא נאספו, וכבר לא אכפת לך מי מסתכל ולאן.

בפועל, זה אומר כמה מאפים מלוחים, שבסיסם אותו בצק קרואסוני-חמאתי-פריך-שחום, ומעליהם "מעורב ירושלמי" עם כרובית ובצל מקורמל, למשל, או סביח עם "חציל בוכרי" רך, עשבים ירוקים ושום, ביצה קשה-רכה וטחינה קרמית.

יש גם כריך קרואסון עם "מקושקשת ענן" ומאפה מלפוף המאגד כרוב מוקרם עם מסקרפונה ותיבול דבש-למון גראס, או סלט קיסר שעושה יותר מהקיסר הרגיל שלכם, עם קרוטונים מבצק קרואסון שקורמל עוד קצת, ועגבניות קונפי שגם הן, מה אתם יודעים, נחתו מלמעלה רק אחרי קירמול.

תפריט הקינוחים של ור ניר הוא השתקפות מתוקה של כל הטוב המתואר מלמעלה, ומבוסס בחלקו על אותו בצק קרואסון, בוודאות הדבר הטעים ביותר שקיבל אי פעם רישיון הובלה.

השיגועים מתחלפים, אבל תמצאו כאן הרבה פעמים "פיסטוק-ורדים" (מוס ורדים, קרם פיסטוק מקורמל, פרלינה גרעיני דלעת מעט מלוחים, קרסט קרמל ובצק שקדים-חמאה), "בזיליים" (מוס מסקרפונה-וניל, קרם ליים-קרמל-בזיליקום, קלתית חמאה, קרסט קרמל וגרידת ליים), "שוקולאגו" (טופי שוקולד חלב וקפה, קרמו קוקוס קלוי ומקורמל, קלתית חמאה, דסקית שוקולד חלב, קפה אגוזים מלוחים) וגם "מסקרפתות" (קרם פירות אדומים, ליצ'י ונענע, קלתית חמאה, מוס מסקרפונה, קרסט פטל ותות, גלסאו דובדבן).

כריכי הקרואסון שהפיצו את בשורת ור ניר לפני כמה שנים גם הם פה - אף אחד לא היה מוותר לה עליהם - בגירסת "שוקוקוס" (טופי שוקולד חלב ואגוזים מלוחים, קרסט קרמל ופיסטוקים קלויים), פיסטוק-קרמל, מסקרפונה-פירות אדומים וגם מיתולוגיה ירושלמית של ממש, בדמות סנדביץ' הקרואסון שאליו מוכנס מלבן שוקולדי קראנצ'י מבחוץ וקרמי מבפנים. יש מיתולוגיות, אתה מבין כשהשיניים עדיין לא מסיימות את הנגיסה, שקיבלו את המעמד שלהן בצדק.

השילובים והטעמים, המורכבויות והשכבות - מינימום שש, אם כי בחלק מהמקרים העסק חוסל הרבה לפני ששלפתי מחשבון והתחלתי לספור - הם האנלוגיה המושלמת לתאר את ור ניר עצמה. מוטו האוכל שלה - "הבחוץ לא אומר כלום על הבפנים, מה שחשוב זה הטעם שנשאר בסוף" - יעשה את כל השאר, ואם צריך קלוז'ר, היא תבקש מטאטא, ותגרוף פירורים סוררים שנשארו מתחת לשולחן של לקוחות שלא ידעו לשמור על האוצר הזה.

אחר כך היא תניח את המטאטא בצד, תודה שהיא "עדיין מתרגשת", ותחזור להגשים את החלום. אתם יודעים, כי הרצה שקטה כבר לא תהיה לה.

הקונדיטוריה של רחלי ור ניר, רחוב יפו 103, ירושלים