אם אתם מאלה שאוהבים לטעום את הכל, ודאי תצטערו לשמוע שיש כמה פרטי מזון שלעולם לא תוכלו לטעום מהם - לא בגלל שהם יקרים או לא כשרים - אלא כי הם פשוט נכחדו מן העולם וכבר לא קיימים. כך למשל, לפי הסופר מהמאה ה-19, יו.פי. הנדריק, אגס האנסלוט היה פרי "מהאיכות הגבוהה ביותר", אך לצערנו לעולם לא נוכל לטעום ממנו. האגס האגדי נעלם זמן קצר לאחר פרסום מילים אלו. הוא אחד מהפירות, הירקות והבשרים שלעולם לא נזכה לטעום.
הנה הרשימה המלאה של כל האוכל שפספסתם רק כי נולדתם בזמן הלא נכון:
1. אגס אנסלוט
בניגוד למאכלים אחרים שתמצאו ברשימה שלפניכם, אגס אנסולט הוא יחסית לא פרי עתיק. הוא תורבת לראשונה באנג'ר, צרפת, בשנת 1863 - וזכה להערכה בשל בשרו המענג. בספר The Pears of New York משנת 1917, כתב הנדריק: "בשר הפרי בולט - וניתן לתאר אותו על ידי המילה חמאתי, שכיח כל כך בעגה של האגסים, טוב יותר מכל אגס אחר. הטעם המתוק, העשיר והארומה המובהקת אך העדינה תורמים להפיכת הפרי הזה לאיכותי ביותר".
צמיחה לא סדירה ועליית החקלאות המסחרית תרמו למותו של הפרי. עצי אגסי אנסלוט לא היו מעשיים לגידול במטעים גדולים וחקלאים מסחריים לא היו מעוניינים לבזבז זמן על זנים בעייתיים כאשר זני אגסים אחרים היו זמינים עבורם. משתלות הפסיקו לגדל את האגס והוא נעלם בתחילת המאה ה-20. כמה חבל.
2. יונה נודדת
בני אדם אכלו יונים נודדות במשך מאות שנים עד שהציפור נכחדה מהעולם בתחילת המאה ה-20. היא הייתה מקור מזון כל כך חיוני לשבט האינדיאני סנקה שהם כינו אותה "ג'ה'גווה" או "לחם גדול" בשפתם. למרבה הצער, הציפור הצפון אמריקאית הזו הייתה טעימה יותר מדי. ציד, בשילוב עם אובדן בתי גידול ואיבוד מזון, הפחית את מספרן מ-3 מיליארד בתחילת המאה ה-19 לאחת בלבד עד שנת 1900. היונה הנודדת האחרונה שחייתה בשבי נקראתה מרת'ה - על שם הגברת הראשונה הראשונה של אמריקה מרת'ה וושינגטון - והיא מתה בגן החיות של סינסינטי באוהיו 1914 וכך נכחד לו המין.
3. שור הבר
אולי שמעתם על שור הבר ב"משחקי הכס", אבל היצור הזה לא שייך לאותה קטגוריה כמו הדרקונים. מין הבקר האמיתי לגמרי הזה בויית לפני 10,000 שנה בראשית ימי החקלאות כשכבר האדם הקדמון היה צד אותו כדי לאכלו והוא גם מופיע בציורי מערות.. הם היו גדולים ("קטנים מעט מפיל", לפי יוליוס קיסר) ורזים יותר מפרות מודרניות. על פי התיאורים, בשר הבקר מפרה אחת דמוית שור הבר שגדלה בעידן המודרני הוא עסיסי ורך עם טעם "פראי".
שור הבר מוזכר גם בתנ"ך לא פעם וקיימת סברה ששור הבר הוא למעשה התאו המקראי והמין המכונה היום תאו הוא בעצם המין המכונה בלשון חז"ל "כוי". כמו כן, קיימת סברה אחרת שהשור הוא הראם המקראי, שכן הוא מופיע בתקבולת עם הפר. אפילו קיים מונח יהודי בשם "סעודת שור הבר והלווייתן" - כינוי לסעודה שיערוך הקדוש ברוך הוא לצדיקים לעתיד לבוא, בימות המשיח או בעולם התחיה, בה יאכלו מבשרם של שור הבר והלווייתן ומאכלים מיוחדים נוספים.
למרבה הצער, לאחר שסבל ממחלות ומאובדן בתי גידול, המין התמעט עד שאחרוני שוורי הבר מתו ביער פולני במאה ה-17. מאמצי רבייה חדשים מכוונים להחיות את המין - או לפחות לייצר חיה חדשה שמתקרבת אליו. ממשלת רוסיה ניסתה להשיבו לטבע על ידי הכלאה של ביזון אירופי עם פרה - והעגל שנולד הזכיר את שור הבר, אותו בן תערובת הורבע ולבסוף נוצרה אוכלוסייה ששוחררה בשמורת הטבע בקאוקאסין שברוסיה. אוכלוסיית בני תערובת זו מנתה כ-550 פרטים בשנת 1999.
4. סילפיום
ליוונים ולרומאים הקדומים הייתה דרישה גדולה למאכלים עם צמח הסילפיום שטעמו כטעם כרישה. גבעוליו בושלו ונאכלו כירק - ואילו הפנים שלו יובש וגורד על תבשילים שונים כתבלין. היו לו גם שימושים רפואיים, כששרף הצמח שימש מרפא לתחלואים שונים וכאמצעי למניעת ילודה. הוא היה כה נחשק שהרומאים אמרו שהוא "שווה את משקלו בדנאריוס" (מטבע כסף) - ולפי האגדה הרומית, הצמח ניתן במתנה לבני האדם על ידי האל אפולו. הצמח היה כה חשוב שהוא הוטבע על רוב המטבעות של העיר הצפון-אפריקאית העתיקה קירנה.
סילפיום גדל רק על רצועת אדמה צרה בלוב המודרנית - ואי אפשר היה לעבד אותו. הביקוש לצמח היקר עלה במהירות על ההיצע הטבעי שלו. פליניוס הזקן כתב שרק צמח סילפיום אחד התגלה במהלך חייו - והוא הוענק לקיסר הרומי נירון מתישהו בין שנת 54 לספירה לשנת 68 לספירה.
5. ציפור הדודו
מלחים הולנדים ביקרו לראשונה בשרשרת האיים של מאוריציוס בשנת 1598 - ופחות ממאתיים שנה לאחר מכן נכחדה ציפור הדודו המקומית של הארכיפלג. מלחים הסתמכו על הציפורים כמזון במהלך הפלגות ארוכות בים, אבל זו לא הסיבה העיקרית שהן נכחדו: בית הגידול וכניסתם של מינים פולשים כמו חולדות וחזירים חיסלו בסופו של דבר את העוף.
המתיישבים ההולנדים שהגיעו למאוריציוס גילו ציפור חדשה אשר לא פגשו בה מעולם, אבל היא נראתה להם טעימה למדי. הם צדו אותה, אכלו את בשרה והרסו את שטחי המחיה שלה בזמן שהם מרחיבים את מושבתם עוד ועוד. לא רק הם, אלא גם חיות הבית אשר הביאו איתם המתיישבים טורפים את הביצים של הציפור ואת גוזליה. וכך ההולנדים וחיות הבית שלהם מספיקים להכחיד את הציפור בפחות מ-100 שנים. זהו בקצרה סיפורה, וזה אכן היה סיפור קצר, של ציפור הדודו. הציפור האחרונה נראתה ב1681 ומאז אבדו עקבותיה ללא שוב.
סיפור זה, שמעיד על אווילותם וחמדנותם של בני האדם, הוא אחת הסיבות לכך שעוף הדודו הוא אחת החיות הנכחדות המפורסמות והפופולאריות ביותר. אך לא רק ההיסטוריה הפכה את הדודו למפורסם - אלא גם השם שיצא לו. מספרים שהדודו לא היה עוף חכם במיוחד, שלא השכיל לברוח מבני האדם כשניסו לפגוע בו. מכאן אגב, שמו. פירוש המילה "דודו" בפורטוגזית הוא "שוטה וטיפש".
למרות שבני אדם אכלו את ציפור הדודו, זה היה יותר בשביל הישרדות מאשר בגלל טעמו הייחודי. האדם האחרון שזיהה דודו, מלח אנגלי בשם בנג'מין הארי, כינה את בשרה "קשה מאוד". למעשה, המילה ההולנדית לדודו הייתה Walghvoghel- או בעברית "ציפור מגעילה".
6. פרת הים של שטלר
חוקר הטבע הגרמני גאורג וילהלם שטלר גילה את פרת הים במצר ברינג בשנת 1741. פרת ים זו הגיעה לאורך של 9 מטרים ושקלה כ-8-10 טון, גדולה משמעותית מפרות הים החיות כיום. היא הייתה גם די טעימה, כך אומרים. הבשר המלוח שלה הושווה לקורנביף ולשומן שלה היה כנראה טעם של שמן שקדים.
על פי הדיווחים, מלחים לגמו את השומן הנוזלי מתוך ספלים. פרות הים של שטלר היו מקור לעור ושמן מנורות כמו גם לבשר - והחיה ניצודה עד להכחדתה בשנת 1768 - פחות מ-30 שנה לאחר שנמצאה לראשונה.
7. ממותה
בשר ממותה צמרית היה מרכיב חשוב בתזונה של אבותינו הקדמונים. אכלנו כל כך הרבה מהם עד שייתכן שהציד תרם להכחדתם בסביבות שנת 2000 לפני הספירה (אם כי שינויי האקלים היו כנראה גורם גדול יותר). למרות שהם אינם איתנו מזה אלפי שנים, כמה מדענים וחוקרים מודרניים טענו שהם טעמו בשר ממותה. מכיוון שדגימות ממותה נמצאות לעתים קרובות שמורות בצורה מושלמת באזור הארקטי הקפוא, ניתן להפשיר אותן ולצרוך אותן - לפחות מבחינה טכנית. למרבה הצער, זה לא נותן לנו הרבה תובנות לגבי הטעם של החיה לפני עשרות אלפי שנים, כי בשר שהוקפא כל כך הרבה זמן הופך למעופש כשהוא מופשר ואינו שומר על טעמו המקורי.
8. תפוח טליאפרו
אחד מהאבות המייסדים של ארה"ב והנשיא השלישי שלה, תומס ג'פרסון, גידל תפוחי טליאפרו במונטיצ'לו, הממוקמת סמוך לשרלוטסוויל שבוירג'יניה,. במכתב משנת 1814 שכתב לנכדתו, אמר ג'פרסון שהפרי הקטן הפיק "ללא ספק את הסיידר המשובח ביותר שהכרנו אי פעם - והוא דומה יותר ליין מכל משקה חריף שאי פעם טעמתי שלא היה יין".
למרות שמאמינים שהתפוח אבד לנצח עם הרס המטע המקורי של האחוזה, חלק מהגננים עדיין מחזיקים בתקווה להישרדותו - אך עם מעט תיאורים כתובים על הפרי, סביר להניח שלא נוכל לזהות את התפוח של ג'פרסון גם אם נמצא אותו.
9. אלקה גדולה
האלקה הגדולה הייתה מין של עוף ימי חסר יכולת תעופה ודמוי-פינגווין. בני אדם מודרניים הרגו את האלקה הגדולה בעיקר עבור הפלומה שלה, מה שהוביל להכחדת המין באמצע המאה ה-19, אך לפני כן היא ניצודה לארוחת הערב. עדויות מאובנות מצביעות על כך שהניאנדרטלים בישלו את הציפורים חסרות המעוף הללו על מדורות עוד לפני 100,000 שנה. אנשי ביוט'וק של מה שהיא כיום ניופאונדלנד, קנדה, השתמשו בביצי אלקות גדולות להכנת פודינג.
האלקה הגדולה נתגלתה במאה ה-16 - מיליוני אלקות חיו אז במושבות ענקיות בנות אלפי פרטים. בתחילה שימשה האלקה כמזון ליורדי הים שחמדו את בשרה. אחרי כן החלו לצוד אותה בשל נוצותיה, ובבשרה השתמשו גם לפיתיונות, עד כי האלקות חדלו לקנן בקרבת ניו פאונדלנד, שם נתגלו לראשונה. בכל העולם כולו נותרה מושבה אחת באי זעיר, 40 ק"מ מאיסלנד, אך במרץ 1830 התפרץ הר געש תת-ימי והחריב את האי. רק כמה עשרות זוגות שרדו את האסון והם הקימו מושבה באי אלדי, המרוחק רק 13 ק"מ מחופי איסלנד. משום שהאלקה הגדולה יכלה להתרבות רק במושבות גדולות יחסית, לא יכלו אותן אלקות להתרבות במקומות מבודדים כמו מפרצים נסתרים, הרחק מעינו של האדם, ועל כן בקרבת איסלנד נגזר גורלו של המין כולו להיכחד. ב-3 ביולי 1844 יצאו חוקרי טבע ללכוד את האלקות ואת ביציהן לשם שמירה עליהם, ומאז לא נראתה עוד אלקה גדולה.
10. ביזון קדמוני
לפני שהביזון האמריקאי כמעט ניצוד עד להכחדתו במאה ה-19, ביזון אנטיקוס - או הביזון הקדמוני - נעלם לפני כ-10,000 שנה. עצמות שנמצאו חשפו עדויות לטבח הנורא שביצעו בני האדם לבקר העצום. זה מצביע על כך שהאינדיאנים הסתמכו על הביזון העתיק למזון כפי שעשו גם עם אבותיו המודרניים - הביזון האמריקאי, שנקרא גם בופאלו אמריקאי או בקיצור בופאלו - שנמצא גם הוא על סף הכחדה בכיום.
11. כרובית קורניש עתיקה
כרובית קורניש עתיקה לא הייתה מפורסמת בטעם שלה, אבל כן היה לה יתרון אחד על פני זנים אחרים. הירק היה עמיד לנגיף צמחים הרסני שנקרא "רינגספוט". בשנות ה-40 החלו מגדלים אירופאים להחליף את כרובית הקורניש העתיקה בזן צרפתי שגדל טוב יותר - וכרובית הקורניש נכחדה מהעולם בשנות ה-50. כתוצאה מכך, מאחר שסוגים אחרים לא היו עמידים - נגיף הרינגספוט השמיד את יבולי הכרובית באזורים מסוימים בבריטניה.