שאיפות זה נחמד, אבל סביר להניח שאף אחד לא מבלבל את תל אביב עם אירופה, ולא תועה ברחובותיה עם תחושת קסם מתמשכת שעולה מהמדרכות. זה אפילו לא חפירות הרכבת הקלה, (והחפירות על החפירות של הרכבת הקלה), אלא סתם מודעות עצמית.
שאיפות זה נחמד, מודעות עצמית נחמדה לא פחות, ונווה צדק היא זאת שאיכשהו מצליחה להתיך את אלה ואת אלה יחד, לכדי השכונה היחידה בעיר שעדיין, אחרי כל השנים ויחסי הציבור, גורמת לך לבדוק בתיק אם הדרכון שם, למקרה שיבקשו.
זה לא בדיוק אירופה, ולשלוח לשם תיירים מעמיד יפה את הפרופורציות והפרספקטיבה שהיא חיינו כאן, אבל בערב, לאורך הרחוב המרכזי שהוא מקסימום סימטה עם סימוני תנועה, אפשר להאט, לדמיין, לפנטז.
ועכשיו, יש לו גם איזאקיה.
להאט, לדמיין, לפנטז. TYO
העיקצוצים הבלתי פוסקים של אנשי TYO יכולים אולי להיתפס מהצד ככמעט מיותרים. תשע שנים פלוס-מינוס של קבלות במרכז רחוב שבזי בשכונה היו משעינות אחורה על הכיסא רוב מוחלט של מסעדנים ואנשי אוכל, אבל הם עדיין ממוקמים על הקצה של הקצה של המושב, וחושבים מה אפשר עוד.
המחשבה האחרונה שלהם הולידה לפני כמה שבועות את "Izakaya Nights", תפריט מיוחד שהופך בכל ערב שלישי את המסעדה היפנית המשומנת למעין פונדק מסורתי שמתבסס על הרבה מאוד מנות קטנות (ומחירים קטנים), ועוד יותר מזה סאקה.
בגדול, מדובר במה שקורה לעניבה ישראלית בקיץ. למעשה, ובגלל שאנחנו יודעים שאף אחד לא באמת שם פה עניבה, זה מה שקורה לישראלים כולם - התרה אישיותית, אקסטרה כיפוף של הכללים, והתמקדות בכל מה שיכול לקרר אותך עכשיו. לאו דווקא במובן האקלימי, כי אם בקטע של להיות Cool ולשרוד את הבחוץ.
התפריט של יאמא-סאן, אגדה יפנית שמתרחשת לידינו בזמן אמת, מתכתב עם כל זה בדיוק כמו שהוא אמור, מפחית למינימום את הפורמליות (שגם כך, בואו נודה, לא נוסקת), משחרר את הסובבים לאכול עם הידיים ומשקה מספיק בשביל שהכול ייראה הגיוני, כולל דמיון בין נווה צדק וגינזה (אבל לא כולל המרצדס שהחליטה לחנות תוך שהיא מקפידה לחסום גם את הכביש וגם את המדרכה, גם את הנהגים וגם את הולכי הרגל. שם זה יחזיק פחות משישים שניות, פה הוא סיים את הערב בלי פקח אחד).
אז מה אוכלים כאן בעצם? אגאדשי טופו (31 שקלים), מרק מיסו (31 שקלים) וסלט אצות ים (38 שקלים) כמובן, אבל גם "טונה פואה-גרה" (44 שקלים), סביצ'ה המאצ'י (50 שקלים) ואויסטר ג'ילארדו (42 שקלים).
לידן, מוגשות גרסאות מוקטנות וממזריות של טאטאקי (על בסיס המאצ'י, לוקוס, סלמון ופילה בקר, 52-57 שקלים) ו"כפות" של סאקמושי (22 שקלים), שמניעות לפה חומרי גלם מאודים בסאקה, עם שרימפס או לוקוס, למשל, במה שהוא כנראה התהלוכה השמחה באזור.
הגריל מוציא יקיטורי, שיפודים קטנים, שחומים ועדיין ג'וסיים, כמו "נאגי מאקי" (אספרגוס עטוף באנטריקוט וטריאקי, 47 שקלים), שרימפס (44 שקלים), סלמון (45 שקלים) או בלאק קוד (55 שקלים), וחלקת טמפורה פורשת בפניך לוקוס ואספרגוס (68 שקלים), שרימפס (47 שקלים) ופלפל שישיטו (30 שקלים).
העסק נסגר (כמעט) סופית עם אגף הסושי הגדול, שלבש אף הוא קז'ואל עם חצאי רולים (מספייסי טונה ועד סלמון יוזו מעולה, מלוקוס וואסבי ועד אונאגי שרימפס, 30-48 שקלים), קונוסים (עם פירות ים, סלמון או על בסיס צמחוני, 44-54 שקלים) "הקזושי" (מרובעי סושי, 32 שקלים), וגם סשימי וניגירי (27-68 שקלים) בוהקים.
"כמעט", כי קמפאי כמובן, בתצורת תפריט סאקה מהודק אך שופע אפשרויות (עם פטריית קוג'י או עם יוזו?), גדלים (צ'ייסר? קנקן? בקבוק? גם וגם?) ומחירים (28-330 שקלים לבקבוק חצי ליטר), שאמור ללוות ולהדגיש, ובשלב מסוים פשוט לוקח פיקוד, מרצון.
המיזם הזה מוגדר ב-TYO כ"רפורמה קולינרית", מושג שמרפרר, יש להניח, למתרחש בחוץ, שכבר מזמן (ובעצם אף פעם) לא מתרחש רק בחוץ, אלא משפיע באמת על כל מה שקורה גם בפנים.
ככזה, הוא מחייב דריכות ועירנות, הקשבה ונכונות לשבור כלים, לטלטל חוקים. היססת, ואתה נסחף למטה כמעט ללא יכולת שליטה. יזמת, ואחד הרחובות הכי מוכרים לך מתחיל בתל אביב ונגמר בטוקיו. ללילה אחד, אבל איזה לילה.
ערבי איזאקיה ב-TYO, על יום שלישי, שבזי 58, תל אביב, 073-7588728