אני מקדים כל כך הרבה, עד שאני מתבייש אפילו להודיע שהגעתי. לקחתי זמן מתוכנן, העמסתי תוספת פקקים ועומסים, הרעפתי עוד קצת בלתי צפויים, והנה, 32 דקות אחרי, האוטו כבר לא רואה במראה האחורית את תל אביב, וכן רואה מבעד לשמשה הקדמית כבישים אחרים.
אחרים ממש. אני אעז לומר את זה? קצת-קצת אירופה. לא בהגזמה, ובטח לא אירופה המדהימה של הגלויות והנסיעות הפתוחות באוטו, אבל כן הבלחות של יער, דרכים מתפתלות בין יישובים קטנים שהחליטו שאפשר לחיות גם ככה, לא ממש *בתוך* הבלגן, ובעיקר ירוק. שוב מתון. בלתי שווייצרי. אבל ירוק. מורגש. נוכח.
וכמה שאנחנו זקוקים לו עכשיו.
מקום לשבת בו. שלוש בקפה
המטרה הראשונית הייתה סיור אוכל קצרצר, מסע דילוגים קרוב וצמוד בתוך מה שהפך מבלי שנרגיש, ומהר מאוד, לאחד האזורים הלוהטים ביותר של פוד-טראקס ועגלות קפה. שלוש כאלה נדגמו. תריסר לפחות היו יכולות להיכנס גם כן. אם היינו לוקחים את הזמן כמו שאתם אמורים לעשות, ספק אם היינו זזים מנקודה אחת, או מהשנייה, או מהשלישית.
"העניין הזה התחיל לתפוס תאוצה ממש לאחרונה", הסבירה קרן אייל, מנכ"לית עמותת תיירות חבל מודיעין, "זה סקסי וזה ויראלי, ומשרת גם את תושבי האזור וגם את תייריו. לחלק זה מעניק רווחה של ממש. אחרים יכולים להתפרנס וליהנות כלכלית, אבל מה שבטוח זה שהאפקט גדול מאוד. אתה יכול להרכיב לך יום נהדר שמתחיל בטיול ביער בן שמן או במרחבים הירוקים של החבל, לעשות הפסקה בעגלה אחת, ולסיים במשאית אוכל אחרת. באמצע, ותוך כדי, לא תצטרך אפילו לצאת מהנופים היפים".
תחנה 1: שלוש בקפה, לפיד
הפנינה, לא פחות, של תמי הראל, שרון בר דיין וחגית עוגני, הייתה כנראה מבשרת התהליך המשמח הזה. הן נפגשו ודיברו, חשבו והתייעצו, ואז פתחו לפני קצת יותר משנה מתחם מקסים, שרק הולך ומשתפר, הולך ומתפתח.
המטרה הייתה "לא להיות קופי-פייסט", כהגדרתן, "ולבדל את עצמנו". זוהי המטרה של כולם, כנראה, אבל פה באמת מורגש מימוש, ומונפקות קבלות להצהרות. יש כאן שולחן וינטאג' שלקוחה אהובה הביאה ושיחי מרווה סגולה "שבחרה אותנו", הרבה מאוד מקומות ישיבה מול נוף פנורמי מתפקע משקט ועיצוב מהסוג הפשוט. פשוט שבלתי אפשרי לשחזר סתם כך, ללא עבודה קשה.
התפריט מתכתב עם הקווים הללו. קערה צבעונית של מוזלי או אסאי (33-39 שקלים), שלוש מנות טריות של ירקות ושישה כריכים מעניינים ומסקרנים - גבינת ברי ואגסים עם ריבת בצל, קרואסון גאודה עם ממרח עגבניות מיובשות, ג'בטה יוונית ובה בולגרית-מלפפון-עגבניה וזעתר, וגם "לימונ-טישוק" עם מרכיב סודי שלא ניתן היה להוציא ללא לחץ פיזי.
ולחץ אין כאן. בטח לא פיזי. הרוח טובה, כלי הרכב חונים במקום ייעודי והטיפוס הקצר-קליל נעשה ברגל, כך שהשקט נשמר, והראש מתפנה לדברים החשובים באמת. מחשבות, קפה ושירות ידידותי שזוכר איזה חלב מעדיף הזוג הקבוע שמגיע בתום כל הליכת בוקר.
מלבד כל אלה, הטוסקנה הקטנה הזאת מציעה גם שוקו חם עם פרלינים, קפה קר כמובן, שייק פירות וכוס יפה של תה קר, על בסיס היביסקוס, גרניום לימוני או קינמון.
עוד? קרואסונים מגיעים טריים מדי בוקר, קינוחי צנצנת מושחתים מגבירים, ואת הכול חותמים פאי אגסים עם קרמל מלוח, ריבועי קראק פאי או עוגת גזר עם קראמבל אגוזים.
שלוש בקפה, לפיד
פאנוצו, שילת
23 שנים ארוכות של קריירת מנהל מוצר בהיי-טק קיבלו טוויסט מפתיע וטעים בתקופת הקורונה כמובן, והגשימו חלום של ממש עם פתיחת משאית האוכל המצוינת של אורון שפירא.
המיקום - בכניסה לשילת, ליד המזכירות, בית התרבות וגינת הכושר, מתחת לעצים ולגרילנדות המתארכות בין ענפיהם - מלמד היטב, גם בבוקר יום חול שגרתי למדי, על אופי היישוב ואופי האנשים בו, ועל מערכת היחסים ביניהם. בקצרה, כולם מכירים את כולם, וכולם מתחשבים בכולם. מרענן, לא?
אטרקציה יישובית-אזורית. פאנוצו
פאנוצו הושקה רשמית לפני כארבעה חודשים בלבד, אבל מחזיקה על כתפיה הרבה מאוד ניסיונות קמח ובצק בבית, מול המשפחה.
שפירא התחיל בסדנת פיצה נפוליטנית ונתפס לזה, באופן טבעי. בתקופת המגיפה, הוא הרגיש כמיהה של אנשים "לצאת החוצה" וקיבל אומץ. "פרסמתי שאני מוכר פיצות ביום חמישי, וזה תפס". הגדרה צנועה למה שלבטח היה סוג של טירוף, ולבטח אטרקציה יישובית-אזורית שעדיין נמשכת.
יש כאן מוזלי של בוקר וקפה טוב שהולך יחד איתו, פוקאצ'ה לוהטת עם לאבנה וסלט חצילים קלויים, ואת אותו פאנוצו - כריך מהבצק של הפיצה, שמתחיל לעשות עלייה ארצה ולגמרי שווה את סל הקליטה.
הכריך (24-36 שקלים), שמוגש בחציו הראשון של היום, יכול להחזיק פסטו וגבינה גרוזינית, שום ופטריות, קפרזה וקומבינציית חצילים-פלפלים-בצל-עגבניות, ויכול גם לקבל תוספות כחיזוק, אם באתם פרועים במיוחד.
שני סלטים מתווכים את הצהריים לערב, ואיתם גם תפריט הפיצות - בצק שמערבב כמה קמחים ויודע לתת גם מענה לטבעונים ולנמנעי גלוטן, עם תפוח אדמה מדורה, למשל, קרם פולנטה ופטריות, פלפל חריף וקלאסיקות מרינרה-מרגריטה שכאלה. לוהט, טעים ונשטף היטב עם יין, בירה וערק אשכוליות.
פאנוצו, שילת
אודי ויפ, כפר רות
ההיתוך הגרעיני של אודליה בנממן ויפית אילני הגיע משום מקום, אבל הדי הביקוע הולכים למקומות רחוקים מאוד. רחוקים וטובים.
זה התחיל משיחה עם חברה משותפת שהשכילה לחבר ביניהן, ובין חלום עגלת הקפה המשותף. אחת סיימה קריירה בעולם הנדל"ן, השנייה עסקה בעיצוב וביצירה, וביחד נקבעה מטרה חדשה, גדולה אך בהחלט ניתנת לכימות, ולמימוש.
אנשים. לגעת באנשים. ואם אפשר, לגעת באנשים ברגעים הכייפים שלהם, מה טוב.
אודי ויפ הוקמה לפני ארבעה חודשים בלבד על שטח שהוגדר בנחרצות על ידי נדל"ניסטים מובילים כ"אף אחד לא יגיע לחור הזה". ובכן, הם טעו. מלא כאן גם בשעה הרנדומלית מאוד של יום החול הרנדומלי מאוד שבו הגעתי, ואלה טעויות שמאוד כיף לראות.
יש כאן עצים שעושים קצת צל ומתקני מים שמשפריצים רסיסי חיים על התור, צוות מקסים והרבה מאוד אפשרויות לאכול ולשתות, ובעיקר יש כאן התרחשות. אנרגיה. משהו שנוצר מבלי שהיה כאן קודם.
התפריט, כמוהן בדיוק, צבעוני ושמח. סלמון בפרעצל עם גבינת שמנת ועלי רוקט, קראפין חמאתי עם סלק, גבינות ומחית כמהין, טוסט שחיתות עם הרבה צ'דר ועוד גאודה וגם גבינת עזים ורבית חלפיניו כמובן, בכל זאת צריך להצדיק את השם, וגם שני סלטים, אולי כדי לקזז.
במקביל, הטאבון מוציא פיצות שמעודדות חלוקה וחיוכים, פוקאצ'ה פולנטה ו"פוקאצ'ה ניגובים", קממבר צלויה עם דבש וטימין, "ארקצ'ופה" שמניח ארטישוק לוהט על יוגורט יווני צונן, וחלקת "בריאות הנפש" עם טוסט קרואסון שקדים ונוטלה, "עוגיית צרחות" וקינוחי ויטרינה מפתיעים, ומתחסלים.
חלוקה וחיוכים. אודי ויפ
שתי החברות-יזמיות שייפו רהיטים וליטשו משטחים וניסרו שולחנו כדי שכולם פה ירגישו בנוח. הן דמיינו משהו רגוע יותר - אחת רצתה לשבת על הבר, השנייה לקרוא ספרים על כורסה יקרה. אפשר לומר במתינות שזה לא מה שמתרחש פה כרגע.
"פתחנו להרצה וכבר ביום הראשון הבנו שהרצה לא תהיה פה", הן מסבירות וצוחקות. העבודה קשה ומטורפת, כהגדרתן, אבל הסיפוק עצום. "הייתה לנו אמונה שיגיעו אלינו, בגלל הערך המוסף של שקט וטבע ומוזיקה. בסוף זה קרה, ואין יותר כיף מזה".
אודי ויפ, כפר רות
בארץ שמוחזקת בעשרת החודשים האחרונים בצבת מגבילת תנועה דרומה וצפונה, מפליא לקיים הבטחות פנטזיה ולמצוא מקום לטייל בו, לאכול בו, לשבת בו ולעצור בו, כל כך קרוב למוקד הלהט והלחץ.
"חבל מודיעין הוא הריאה הירוקה של אזור המרכז, מיער בן שמן ועד היישובים עצמם", קובעת אייל, "ואנחנו רק רצינו לקדם את האזור הכפרי הזה, ולתת לאנשים הזדמנות נוספת, שונה לחוות טבע, ולהרגיש את המרחב". אלו שאיפות לגיטימיות שעיקרן לא רק חיים, אלא גם איכות חיים. בצד, ולגמרי במרכז, יש גם את האוכל והקפה והאנשים והעגלות - משלימים יחד יום של יציאה מהבית, שהוא הרבה יותר מכך.