כשאלברט איינשטיין ביקש להמחיש את המושג "יחסות", הוא השתמש בדוגמה פשוטה: "שים ידך על תנור חם למשך דקה וזה ייראה לך כשעה. שב ליד אישה יפה שעה וזה ייראה לך כדקה". ובכן, נסיעה מתל אביב לרמת גן בארבע אחר הצהריים היא לא יד על התנור, היא ראש בתוך הטאבון של אבולעפיה למשך שבוע שלם. זה לקח ארבעים דקות, והן נמשכו כמו טיסה טרנס אטלנטית שעוד התעכבה חמש שעות בהמראה.
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
אבל מדוע בכלל לעשות לעצמך את זה? מה הסיבה להיכנס למדמנה הזאת ולצמתים הסואנים הללו בדיוק בשעות שבהן אתה אמור להימנע מכך? הסיבה פרוזאית לחלוטין.
לפני כשבוע זרק לי מישהו שאני צריך לבקר בשיפודי חן. חלף רק זמן קצר, והשם נזרק שוב לצדי, אם כי הפעם לא הייתי בטוח כלל שמדובר בהמלצה. כך או אחרת, כשאתה מקבל הפניה שנייה בתוך ימים ספורים אין לך ברירה - אתה מבין שהפור נפל, ואם במקרה זה קרה בשעה מסוימת של היום, אין ברירה: המשימה חייבת להתבצע.
מעולם לא שמעתי על "שיפודי חן" לפני כן, וזה מאוד מפתיע, משום שהמוסד הזה ממוקם כ-3 ק"מ בקו אווירי מהבית שלי, שלא לדבר על כך שעבור המזרח רמת-גנים הוא קיים כמעט 50 שנה ושהתפתח גם לפתח תקווה ואפילו לעירי גבעתיים. חשתי בושה עצומה, עמה נאלצתי להתמודד לכל אורך הנסיעה. מגיע לי העונש הזה.
הגעתי בערב ט' באב, שעות ספורות לפני הסגירה. בעיית חנייה לא הייתה וסביר להניח שאם תחליטו לקפוץ תסתדרו באזור השליו הזה. הבטתי בכניסה. זהו מקום של 50 שנה שנראה כמו מקום של 50 שנה, ולא בהכרח בקטע טוב. יש מסעדות ומזללות ששומרות על אווירת הווינטאג' עם שיק עכשווי, הסניף הזה של שיפודי חן, זה שממנו הכול התחיל, נראה ככזה שלא שופץ כמעט מיום הקמתו.
נכנסתי. כתמים שחורים של עקבות נעליים על הרצפה. אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני, והדבר האחרון שאתה רוצה לראות כשאתה נכנס הוא עקבות נעליים. זה לא הרתיע וגם לא הגעיל אותי, חוויתי דברים גרועים יותר, אבל זה כן רמז לכך שאולי פחות משקיעים פה בניקיון.
חיכיתי, אולי תפסתי אותם ברגע חלש ועוד דקה או שתיים הם ינקו. לאורך שהייה של 50 דקות לא ראיתי שמישהו ניגש עם סמרטוט.
הזמנתי את המנה העסקית - שני שיפודים בצלחת, קבב וכבד, יחד עם צ'יפס בצד (69 שקלים). הבחור ששירת אותי היה אדיב ויעיל. הקבב היה ממוצע פלוס, ללא תיבול ייחודי ובלי טעם בלתי נשכח, הכבד לא עשוי דיו, אם כי עדיין בסדר למאכל. הצ'יפס היה גנרי והפיתה בצד הייתה אחלה. "סבירות" היא המילה השלטת פה לאחרונה, והיא גם זו שריחפה מעל הארוחה הזאת. סבירה ותו לא.
אז כמ"א יצא?
הפרמטר הראשון שהשפיע על מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות מ-1 עד 10) לא נמנה עם שלוש הקטגוריות המרכיבות אותו, גם בגלל שהוא (כמעט) מובן מאליו.
ניקיון הוא חלק חשוב מאוד בכל מקום שמכבד את עצמו, וכבר כאן הציון ירד משמעותית. על האיכות כבר דיברנו, ומה לגבי הכמות? התרגלתי כבר לכך שמנה של שני שיפודים לא בדיוק משביעה, אבל אני חייב לציין לטובה את המחיר. כבר יצא לי להיתקל בשיפודיות שמתחילות מנה בצלחת ב-60 שקל וגובות עוד 20-30 שקל לשיפוד נוסף, כך שמחיר של 69 שקלים לארוחה כזאת (ללא שתייה) נחשב לאטרקטיבי.
אין תחכום גדול בשיפודיות, אבל עדיין יש המון פרמטרים קטנים שהופכים את חלקן למוצלחות יותר ואת האחרות לפחות.
לא אפקפק במוניטין שיצאו לסניף האם של שיפודי חן, 48 שנים בכל זאת לא הולכות ברגל, אבל לאור החוויה שעברתי קשה לי להגן על המורשת המפוארת הזאת. המחיר ההוגן של הארוחה, שהחלה מנקודת פתיחה קשה מאוד, העלה את הציון ל-5.5. בבית הספר היינו קוראים לציון הזה "מספיק". היום אנחנו אומרים פשוט "סביר מינוס".
שיפודי חן, מלכי צדק 23, רמת גן