קשה להאשים את עובדי הביטחון של חברת אל על במילאנו בדריכות-יתר. מלכתחילה לא מדובר בג'וב שמאפשר לך יותר מדי שחרור וחיוכים, שלא לדבר על התקופה המאתגרת, בלשון המעטה.
לכן, כשיוגניו ויסנטין (אני פשוט קראתי לו יוג'ין בשלב מסוים, והוא הביט בי רק קצת מוזר) ניגש אליהם לפני שבועות ספורים לתשאול ושיקוף שגרתיים עם צנצנת סטארטר של בצק מחמצת בן 42 שנים במזוודה, הם עשו את מה שהם יודעים לעשות.
ומה שהם יודעים לעשות זה סטופ. הצידה. לחדר. להתפשט. שעה וחצי. ורק אז לשאול שאלות.
למזלו, לשאלות האלה היו תשובות טובות. למזלנו, התשובות האלה הובילו לפיצהפיצהפיצה.
פיצריית הרחוב החדשה היא בדיוק מה שחלמנו שיקרה, קולינרית לפחות אבל גם תרבותית ואורבנית, עם בואה של הרכבת הקלה. תחנות שמחברות למטה ולמעלה, אנדרגראונד ורחוב, אנשים ואוכל. כמו בכל מקום נורמלי בעולם, למעשה. וגם כאן, למרות שהשאיפה לנורמליות מאתגרת, אם נתנסח בעדינות.
ככזו, התמקמה פיצהפיצהפיצה (או PPP, בפשטות) ליד תחנת אלנבי ההומה יחסית, וליד המדרכות הרחבות והמרווחות שעוטפות אותה כעת, יש מאין. אפשר לדמיין את המקום הזה באיטליה ובברלין, בלונדון ובפראג. עכשיו אפשר לדמיין אותו גם אצלנו. מהיום, בעצם, לא צריך לדמיין.
המקום הוא תוצר שיתוף הפעולה הפורה בין אנשי "כולי עלמא", שותפי קפה ברזילי ו-Loveat טל בודנשטיין ואסף טגליכט, ואופיו היזמי-פעלתן של דניאל ציפורוחה, שחברו כולם יחד לכדי מה שהיה אמור להיות מזללת רחוב מהירה של בצק-רוטב-גבינה, והתפתחה מהר מאוד להרבה יותר מזה.
הסיפור התחיל פשוט כמובן, ונמשך מורכב. גם זה כמובן. "עשינו הרבה סיבובי פיצה בארץ והבנו מהר מאוד שאנחנו רוצים משהו אחר", סיפר ציפורוחה, שהגיע לכאן מקייב לפני כעשור, "כי הרעיון כולו התבסס על חיבור של הרכבת לרחוב, ועל חיבור של החזית לגב, שהוא בעצם גם חלק מהחלל של 'כולי עלמא'".
הסיבובים האלה חידדו את ההבנה, אבל גם תיסכלו, ודניאל פנה החוצה לגמרי, לחו"ל, ובעיקר לחבריו מאיטליה, בתחינה לשידוך בצק מוצלח. "ידענו שאנחנו צריכים פה גאון", הודה.
והגאון אותר.
יוגנ'יו (Eugenio, אבל ברצינות - יוג'ין) חיכה למשלחת הישראלית המסקרנת באזור ונטו, בין ורונה ו-ונציה, והתחיל להאכיל אותה. "כשהוא דיבר על בצק, הבנו שיש לנו את זה", שיחזר דניאל.
השלב הבא היה השארתו של רן כהן שם, כנציג שילמד את התורה, ויוכל לשחזר אותה פה ביומיום. שלב אחד אחר כך, תוכנן ביקור הדרכה בן שבועיים של יוג'ין, אך המלחמה הובילה לדחייה טבעית, ובשלב מסוים, עם התפתחות השגרה המוזרה הזאת שבה כולנו חיים כעת, הכול יצא לפועל כמתוכנן.
כלומר, בערך. מה מביא פיציולו איטלקי צעיר ללב תל אביב בשיאה של מלחמה היסטורית ועם אעזקות כמעט יומיומיות? "הוא מבין את המצב, והוא יודע שמאירופה הכול נראה חמור יותר. בסוף, הכי חשוב לו זה הבצק, והפיצות. יותר מהביטחון אפילו", דניאל ספק מסביר ספק צוחק, "ההפתעה היחידה שלו פה עד עכשיו הייתה כמות המלח שביקשנו ממנו להוסיף לעיסה. לזה היה לו יותר קשה להתרגל".
מלח, ואזעקות כמובן. "הפעם הראשונה תפסה אותי ישן בהוסטל", סיפר ויסנטין, "פחדתי כמובן, וירדתי למרחב המוגן אפוף ומעורפל, אבל אז ראיתי את כולם יוצאים החוצה מהמקלט וממשיכים לחגוג, והבנתי אחת ולתמיד מה קורה פה. למחרת כבר רצתי על החוף".
בין ג'וגינג למסיבות רנדומליות, הוא ידע להתמקד במה שחשוב - אותה צנצנת שסיבכה אותו בשדה התעופה, והדברים שהיא יודעת לעשות. "הסגנון שלי הוא 'נאפולי קונטמפוררי'", תיאר, "להתחיל מהבסיס ולא להרפות מהאיכות שלו, אבל אז גם לשים עליו דברים שאולי בדור המבוגר יותר של האיטלקים לא היו מתקבלים כל כך טוב, או שהיו מתקבלים עם פרצופים כועסים".
והבסיס נהדר. צנוע במאפייניו, ויוצא מתנור חדיש (210 שניות, 340 מעלות) ולא מטאבון מרהיב, אבל כל כך און-פוינט שאתה תוהה עם המחמצת הזאת לא למדה בלט. השוליים נפוחים מעט, ונשברים רק כדי לחשוף בפנים רשת סבוכה של בועות ותאי אוויר שכל אחד מהם הוא ריזורט מיינדפולנס. ככל שאתה מתקדם למרכז הדקיק, נעלמים גם הספקות. ונטו? מחמצת? 42 שנים? איטלקי? כן, כן, כן וכן.
תפריט הפתיחה הולך שקט וצנוע, עם מרגריטה קלאסית (15 שקלים למשולש שהוא בעצם רבע מגש, 60 שקלים למגש שלם) ו"קוזאקה" קלאסית אף יותר (פקורינו במקום מוצרלה, בשידוך שנחטף באיטליה עשרות שנים לפני המרגריטה), אבל גם יודע לרקוד עם גורגונזולה-כרובית-עירית (20 שקלים לסלייס, 80 שקלים למגש) עם קיק ממוקד ובלתי משתולל, ועם מוצרלה-גורגונזולה-בצל-בייקון (באותו מחיר).
מלבדן, יש גם קממבר-מוצרלה ומתיקות של פרי-אגוזים-דבש, קרם תירס עם חציל, פקורינו ומיזונה, ופיצה טבעונית (כמו יוג'ין עצמו, למרבה ההפתעה) מהממת, לא פחות, שהיא בהחלט אופציה גם למזלזלים ולמתנשאים (אם כי בשלב הזה של חיינו לא ברור מאיזה צד הם מגיעים, יש מספיק לכולם) ובה קרם גזר וג'ינג'ר הום מייד, קוביות סלק, צ'אטני עגבניה ועלים ירוקים שיוצרים יחד מנת אדמה ישראלית שבמקרה מגיעה על בצק פיצה ולא על צלחת. ואולי טוב ועדיף שהיא מגיעה ככה.
14 ימי המלחמה של יוג'ין הסתיימו ממש לפני הפתיחה, והוא חזר למילאנו כשהיעד הבא כבר נעוץ ביומן - פתיחת פיצרייה משלו ברודוס, עם בת זוגתו היווניה - והקאמבק הישראלי כבר יושב בראש.
התכנון, הסביר, הוא לשתף פעולה עוד כמה חודשים, להחליף פופ-אפים ואנשי צוות ובאופן כללי להקטין את העולם לממדים של תבנית נירוסטה עגולה, לוהטת וטעימה. עליה יהיו ירקות טובים ורוטב עגבניות שהגיעו מפוליה, גבינה בכמות מדודה ולא בהשתוללות לקטוז בלתי פרופורציונלית, וגם את אותו בצק כמובן - על הטקסטורות והקראנץ' והצ'ואיות שלו - בנקודת האמצע הפחמימתית שהיא גם לגמרי הפסגה.
ונטו ואלנבי, ים איגאי של רודוס וים תיכון של תל אביב. הבצק הוא אותו בצק, כל השאר פחות חשוב.
פיצהפיצהפיצה (PPP), מקווה ישראל 10, תל אביב, 052-2268690