כמה נורמלי פה עכשיו, אם לא הייתה המלחמה.
אם תרצו, נסיעה זריזה ויעילה ברכבת הקלה תביא אתכם עד תחנת אלנבי, ומשם הליכה קצרצרה במעלה הרחוב תספיק. אם תעדיפו אחרת, דיווש סביל על שביל האופניים המופרד מצוין מהכביש ובעיקר מהמדרכה. אפשר גם באוטו, בכבישים שסוף סוף נפתחו קצת, ועם רמזורים שלא קמו בבוקר רק כדי לעשות דווקא.
אפילו המדרכות נראות אחרת. רחבות, מדבררות את הולכי הרגל ואף אחד מלבדם, כמעט נקיות, ובטח הגיוניות יותר. איתן, גם הבניינים מצדיקים עצירה והתבוננות. המרחב הופך אותך לאיש ההוא שעוצר לנשום.
בית המכס הישן, פעם תקוע ומאובק, קיבל מייקאובר בלי לזוז מילימטר, רק מעצם היותו נוכח. עסקים נפתחים בזהירות הססנית. אנשים חולפים. הראש נסחף, רוצה לומר אירופה. אולי עוד מוקדם, אולי עוד מעט. עד אז, הנה הסושי שחיכינו לו.
וואט סאנג וזוהר שטרך עבדו יחד במשך שנים, צברו ניסיון ותובנות, רעיונות ופנטזיות, עד שהתחילו לחשוב יחד ולחלום יחד, ולהוציא לפועל (יחד, ברור) את וואט סאנג סושי & מור.
התוצאה היא בית סושי (ועוד, כמובן) שיש כמוהו בכל עיר ראויה ברחבי העולם - צנוע במראהו, מבריק בניקיונו, מעוצב בפשטות של עץ ובקבוקי זכוכית צבעוניים, עם אור בדיוק לנקודה שבה צריך אור (הפלטפורמה שאליה יוצאים הרולים מן הסתם) ועמעום בדיוק בנקודות שבהן נדרש עמעום (כתף של דייט, כיסא בר ששתה סאקה אחד פחות מדי או סאקה אחד יותר מדי, תלוי).
התחושה מוכרת, כי הייתם בכאלה. אתם יודעים, המקום ההוא בלונדון ובברלין ובוורשה ובפראג שאינו רשת, ושכיף להיכנס אליו גם לצהריים וגם לערב. הכיס שם לא נקרע אבל גם לא מתיימר לדיל שמותיר אותך תוהה מאיפה הגיעו הדגים הנאים, והאוכל טוב. פשוט וטוב. ברובו הרבה יותר מזה, ובנקודות החלשות ביותר שלו הוא עדיין טוב. טוב יותר. או, אם להשתמש במילה ההיא שקצת שכחנו פה, בעיקר בסושי - טעים. זוכרים?
ענייני ה"עוד" בתפריט מתמקדים בנקודת הפתיחה של הארוחה, אבל מגיחים גם אחר כך. מרק מיסו (22 שקלים) כמובן, סלט מלפפונים "Beaten" (29 שקלים), עגבניות שרי במרינדה יפנית (31 שקלים), אספרגוס צרוב ברוטב יוזו (41), קימצ'י (23 שקלים) וטמפורה (מצוינת) של שרימפס או ירקות (49-58 שקלים).
יש גם שתי גרסאות של ראמן - עוף ושרימפס - שביעבעו תשע שעות על האש (72-76 שקלים) ומבטיחות הרבה לביקור עתידי נוסף, נתחי בס ברוטב דלעת (75 שקלים) וכן שני להיטי הזמנה מסתמנים שהגיחו על כל שולחן לפחות פעם אחת, ובצדק - סקאלופ בחלב אורז לבן עם פופקורן אורז שחור (75 שקלים) חורפי וכמעט אירוטי, סליחה מראש, וחציל במיסו (39) שחום ומהסוג שזורק ממך מהר מאוד סכין ומזלג, ודורש כף.
וכל זה, עוד לפני הסושי.
וואט סאנג הוא המנצח השקט על הרכב נגני סכינים וידיים מיומן, במשהו שמזכיר להקה מוצלחת שמנגנת יחד כבר שנים, ועדיין יודעת לחייך יחד. במובן הזה, ישיבה על הבר היא מאסט, ודוקא לא בגלל שמדובר בשואו ראוותני ומלא רהב, אלא בדיוק בגלל ההיפך - שקט נדיר, ואוכל שמדבר במקום. אם אתם מסוג הסועדים שמוכרח שולחן מולו, פשוט קומו מדי פעם ותעיפו מבט. זה שווה את האירובי.
יש כאן מאקי כמובן (31 שקלים לרול צמחוני, 39 שקלים לטונה), אינסייד-אאוט על בסיס דגים (49 שקלים) או שרימפס (43 שקלים), קונוסי טמאקי גדולים (36-42 שקלים), שלוש גירסאות של סשימי (קלאסית, חיתוך עבה יותר, עם רוטב יוזו-כמהין, וגם רול), וגם ניגירי על בסיס איקורה או טוביקו.
מלבדם, יוצאות גם קערות צ'יראשי צבעוניות (81 שקלים לסלמון, 89 שקלים לטונה), טרטר, אינארי, בטרה נטול אצה וכ-15 רולים מיוחדים, מ"אלסקה" (טונה, אבוקדו, מלפפון, טמאגו, עירית, סלמון, בצל קריספי, 65 שקלים), ועד חלפיניו ואהי-טונה.
לא תראו פה הזיות מופרכות של מערב, אבל גם לא טהרנות יפנית שלא מבינה עברית. יש ברנר, אבל הוא מוצדק, וכל נגיעה במקומה. אם תרצו, הצוות יודע לכוון, אבל הדיאלוג הזה יהיה בעיקר תיאורטי, כי לא תפלו. הדגה טרייה, מעטפת האורז דקיקה וסימטרית והשילובים מסרבים להתפרע, ומתעקשים לעבוד. כמה כיף.
וואט סאנג סושי & מור עשתה מאמץ מודע ללוות את האוכל עם מה שמגיע לו, בלי להציק לך יותר מדי. בירה יפנית בבקבוק או מהחבית, קצת יין מיבשות אחרות, קוקטיילים מסקרנים עם כל מיני דברים שעדיין לא ראינו בקוקטיילים (שמן שומשום ויוזו, למשל, או עירבובי סאקורה ומאצ'ה) והרבה מאוד סאקה.
המטרה היא, כמובן, לגרום לטעמים להתרחב מעט, ולחיוכים גם כן. הימים הם לא ימי כפיים, והמקום מלכתחילה לא נולד לשם, אבל הבקבוקים נפתחים והכוסות נמזגות, ולכמה רגעים טובים ונדירים דלת הזכוכית מצליחה להותיר את החדשות בחוץ, והמציאות שבפנים זולגת קצת אחרת.
אחר כך, על המדרכה החדשה או בתחנת הרכבת הקלה, יהיה זמן לכל אלה, ויהיה זמן גם לדמיין. אירופה בתל אביב, אולי עכשיו.
וואט סאנג סושי & מור (Wat Sang Sushi & More), הרכבת 12 פינת לבונטין (מאחורי בית המכס הישן), תל אביב