אני מתרגש: 50 שנה לא הייתי בקיבוץ גבולות, 50 שנים בדיוק, מאז חגיגת השבועות של 1974. מדובר באחד האירועים הראשונים בחיי שזכורים לי לפרטי פרטים: אח שלי אבי, אז נח"לאי לקראת שחרור היה בגרעין "היד"ר" (קיצור של "הי דרומה")
למרות שיש לנו משפחה גם בקיבוץ נירים הסמוך (כלומר, סמוך במונחי הנגב), באנו אל אבי לחגוג את חג השבועות. בעיני הילד שבי ככה בדיוק נראתה שלמות: אני זוכר שבחדר היה כלב זאב שהרשו לי לשחק אתו, על כנף טרקטור קטן הסיעו אותי לבריכה ואחרי הצהרים הלכנו לחגיגת שבועות: כל ענפי המשק הציגו את ביכוריהם - כולל עגלים שבאו לאוויר העולם במשק ותינוקות שנולדו באותה השנה.
שיא הטקס היה כשעבר קומביין גדול והמטיר פופקורן על הקהל, שמיהר לאסוף אותו בכובעים ואחר כך היו דוכנים שבאחד מהם, מעשה ניסים: כד מלא בשוקו קר למילוי חופשי - וואו! אני אפילו לא בטוח אם הכרתי את המושג גן עדן, אבל לימים כשדמיינתי אותו הוא נראה בדיוק כמו קיבוץ גבולות.
לא הכל היה מושלם, כמובן, אבל יש ניואנסים שילדים לא אמורים להבחין בהם, כמו למשל ששמחת בני הגרעין שאיבדו שניים מחבריהם במלחמה שתמה פחות מחצי שנה קודם לכן, לא הייתה שלמה. לימים עזבו רובם, אולי כולם, את הקיבוץ. חלק מהם נושאים עמם את מראות המלחמה ההיא עד עצם היום הזה, כשהם כבר בתחילת העשור השמיני לחייהם.
קיבוץ קטן, פאב גדול
זאת אחת משתי הסיבות בגללן התרגשתי עד דמעות בכניסה לקיבוץ. בכל זאת, 50 שנה לא ביקרתי כאן. ועם זאת הייתה עוד סיבה: "לגימה של שקמה" של בירה שקמה.
לגימה של שקמה הוא שמו של פרויקט שיקום הפאבים ביישובי העוטף: שדרות, כפר עזה, נתיב העשרה, בארי, זיקים, ניר עם וגבולות. שבעה ברים שנבחרו - כל אחד עם סיפור שונה. בחלקם כבר ביקרנו לצורך לימוד הצרכים הדחופים, בחלקם עוד נבקר. "פאב גבולות" הוא למעשה הראשון שחזר לעבוד כרגיל, או כמעט כרגיל (ההסבר מיד), אחרי שלפני חודשיים בערך, שבו אליו חברי הקיבוץ שפונה לאחר שבעה באוקטובר.
מחבלי חמאס אמנם הגיעו עד לקיבוץ, אבל נהדפו לא הרחק מהכניסה אליו, כך שמהחברים נחסכה הטראומה שהייתה מנת חלקם של חלק משכניהם. ובכל זאת, שבעה חודשים של מגורים חליפיים וחזרה ליישוב שחשוף עדיין לירי טילים מעזה הם חתיכת טראומה לכל אדם, בוודאי לעסק שהיה רגיל לארח בימים שקדמו לאותה שבת, תושבים רבים מיישובי הסביבה.
באופן יחסי לפאבים בקיבוצים, הפאב של גבולות הוא גדול ומתוקתק. מפעילים אותו שני אחים, רועי ואסף - ומכיוון שאסף, אחרי שבועות ארוכים של מילואים, טס קצת לחו"ל ביחד עם בת הזוג שלו, מקבל את פנינו רועי.
עם כל הכבוד לצה"ל
כשהזמנתי אותו לאירוע ההשקה של הפרויקט של בירה שקמה, מעט לפני שבועות, הוא התנצל שלא יוכל להגיע: "אני הולך לישון בכל יום רק לפנות בוקר, כדי לקום לפני הצהרים ולפתוח - קשה מאוד להשיג עובדים עכשיו בחבל אשכול", אמר - ואני הבטחתי לו שנגיע אליו.
הגענו עם מארז קטן של בירת "שקמה", בירת הקראפט שמלווה את הפרויקט והתיישבנו כדי לשמוע מעט על מה שאפשר לעזור לו - מחידוש הצבע ועד לתאורה, מריהוט חדש ועד קולקציית כוסות יין: כל מה שיידרש כדי לרענן את החלל ולהפוך אותו למזמין יותר עבור הלקוחות הקבועים, בתקווה שישובו במהרה.
ואנחנו, לא רק שנדאג לעבודה, אלא גם נציין את האירוע בערב חגיגי, חשוב לא פחות מהמבצע עצמו.
למה חשוב לא פחות? כי למרות שהמקום עובד, הלקוחות העיקריים של הפאב, שפעם היה מבוסס על קהל מהיישובים הסמוכים, הם חיילים ואנשי כוחות הביטחון. קהל יקר אמנם, שבפאב גבולות עושים למענו באהבה, אבל במקביל מתעורר גם הגעגוע ללקוחות הקבועים, חלקם עדיין מפונים.
רועי הודה לנו, ואנחנו הודנו לו, ואם הזדמנתם לסביבה לביקור או שירות מילואים, דעו שיש בקיבוץ גבולות יופי של פאב!
לחיים, וניפגש בפאב הבא.