ירושלים, אומר הביטוי העתיק, היא "עיר שחוברה לה יחדיו". אתם בוודאי חושבים שאתם מבינים את משמעות המילים הללו, אבל לא, אתם טועים. פקקים איומים, ילדים שקופצים לכביש בכל פינה, סימונים שלא ברור אם הם משמשים לתחבורה ציבורית או לרכב רגיל, מחסור חמור בחניה וחניונים שקורעים את הכיס מבהירים היטב שהדבר היחיד שמחבר את העיר הזאת הוא התקף החרדה המתמשך של נהגיה. בירת ישראל היא סדין אדום לכל אדם שמעז להיכנס אליה ברכבו הפרטי.
לכל הטורים של רוזי הטועם
בשנים האחרונות פיתחנו מסורת - להגיע בכל קיץ להופעה אחת ב"חוצות היוצר" בבריכת הסולטן. הפעם אלה היו תיסלם ויהודה פוליקר. בשנתיים הקודמות איחרנו והגענו באמצע השיר הראשון, הפעם אמרנו לעצמנו שלא עוד. יצאנו מתל אביב ב-16:30, ארבע שעות וחצי לפני העלייה לבמה. הגענו למרכז העיר ב-18:45, זמן נסיעה "סביר" בשעות הללו. התכנית הייתה ללכת לאחד המקומות המומלצים במחנה יהודה. בפועל, הסתובבנו שם 45 דקות, מצאנו חניה שלוותה בהסבר מנהג מונית חביב ("שלא תעזו, תוך שתי דקות הפקח מגיע ודופק לכם 250 שקל"), התנענו וברחנו מהתופת הזאת.
ככלל, ובזאת נוכחנו בהמשך, הפער בין העיר האיומה להלך הרוח מסביר הפנים של התושבים בה הוא בלתי נתפס. זו אולי קלישאה, אבל אין אנשים כמו הירושלמים. חבל שהם חיים בסיר לחץ כל כך מבעבע.
המשכנו בלי לדעת לאן. התכנית השתבשה כליל, ולא בפעם הראשונה (בשנה שעברה יצאנו בשש מגבעתיים והגענו לחוצות היוצר נטולי אוויר ובלי לעצור לאוכל). נסענו עד שהרגשנו שהגענו לאזור אחר. רחביה. איזו שכונה קסומה. כשאין הפגנות ליד בית ראש הממשלה השלווה שולטת פה, מזג האוויר נטול הלחות מושלם והתחושה היא של אירופה. בונוס: המרחק מבריכת הסולטן הוא כק"מ אחד בלבד ואפילו יש פה חניה בכחול-לבן.
אבל איפה אוכלים?
אשתי נזכרה בהמלצה של חבר על "קפה יהושע", אבל בית קפה לא עונה להגדרה של אוכל רחוב וממילא, כמה מפתיע, פתאום אין לנו זמן. לא הרחק מקפה יהושע שוכן מקום קטן בשם "בורגר רום". המבורגר בירושלים? לא נשמע כמו בחירה טבעית, בוודאי אחרי התכנון למטעמים האותנטיים של מחנה יהודה, אבל הפינה הזאת קסמה לנו וגם הביקורות בגוגל וממילא לא הייתה לנו ברירה.
וגם לא זמן לבזבז. ניגשנו לעניין. בחרתי במרגז-כבש (53 שקלים) עם בייקון (18 שקל) וצ'דר (8 שקלים). זוגתי הלכה על הצ'יזבורגר הקלאסי (51 שקל) ויחד לקחנו גם כדורי פירה (25 שקל) למנת פתיחה.
שנינו ביקשנו מדיום, שנינו קיבלנו מדיום וול. לא נורא, זה לא מה שישבור את רוחי. מנת הצ'יזבורגר הייתה די שגרתית על פי העדות, קציצת המרגז-כבש הייתה טעימה. זה לא היה וואו, אבל בהחלט עושה את העבודה. הצ'יפס מצוין, דק ומטוגן היטב. גם כדורי הקרוקט נהדרים ומגיעים אפילו בכמות מכובדת.
"אתה לא חושב שזה קצת קטן?", שאלה רעייתי. כן, בהחלט קטן, חשבתי. מתברר שמדובר בקציצה של 120 גרם, או אם להניח את זה קצת יותר טוב - לפני מספר דקות שילמתי 79 שקלים על המבורגר של 120 גרם. נכון, אני בחרתי להוסיף לה בייקון וגבינה, אבל בכל זאת.
לידינו ישבו צמד ירושלמים צעירים. "המוזיקה פה תמיד טובה", אמר אחד מהם, שמיד יתברר לנו ששמו יונתן. ה"תמיד" הזה גרם לנו להבין שזו אינה הפעם הראשונה שלו כאן ודחף אותנו לשאול אותו מה הוא חושב על המקום.
"פעם הוא היה יותר טוב", אמר. ב"פעם" הכוונה היא חמש שנים לאחור. האם זו השפעה של הקורונה, שאלתי. "יכול להיות", השיב, "מה שבטוח הוא שזה היה ההמבורגר הכי טוב בירושלים. הוא כבר לא". אגב, הוא לא השתמש במילה "מוסד". כל מקום ותיק בירושלים מוגדר כ"מוסד", אבל זה קורה רק בתקשורת הארצית. ירושלמים מגדירים את הדברים יותר בפשטות - פעם היה יותר טוב, היום פחות.
מבלי להכיר את ההמבורגריות של העיר, לא ניטע בי הרושם שזהו ההמבורגר המוביל. טעים? כן, מפלרטט אפילו עם המילה "מאוד", אבל רחוק מלהיות מושלם. אולי הטעם נפגם בגלל המחיר. אולי.
אז כמ"א יצא?
כאמור, 79 השקלים על הקציצה שלי לא יצאו לי מהראש. במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות מ-1 עד 10) מדובר בפאול חמור שמוריד דרסטית את הציון.
האיכות טובה עד מצוינת, אבל בהחלט לא מאזנת את התחושה שקרעו לי את הכיס. מנת כדורי הפירה סיפקה תמורה הוגנת, אבל לא בשביל קרוקט אנחנו באים להמבורגריה. הציון המקסימלי שאפשר לתת פה הוא 8 בגלל אלמנט המחיר, וכש-10 הופך ל-8, הציון ההולם למקום הזה הוא 7.
כשסיימנו התגלגלנו לבריכת הסולטן. תעינו בדרך ונאלצנו לקחת טרמפ כדי להגיע. יצאנו ארבע שעות וחצי לפני האירוע מגבעתיים ושוב הגענו באמצע השיר הראשון. כנראה שהכול מכתוב.
בורגר רום, עזה 18, ירושלים