החיפוש הגדול של דניאל קיציס תם. ההמתנה השתלמה

דניאל קיציס בסך הכול חיפשה משהו שיתאים. לא ליד ולא בערך, בלי פשרות גדולות מדי וללא הצורך המשתק של לקחת כסף שהוא לא שלך. משהו שלה, ומשלה.

המשהו הזה, כשיתאים, לא נועד להיות חלום, אלא המציאות - במידות ובאוויר, בחומרים ובקצות האצבעות, בריח של הקפה וברעש של צירי הדלת. מישהו אמר, או חשב, רצה אחרת וידע יותר טוב ממנה. תמיד יש מישהו-אים כאלה, ותמיד הם יודעים טוב יותר, לכאורה. אבל היא השתיקה קולות ועימעמה חששות, והמשיכה לחפש. עד שיתאים, עד שיתאים לה.

היא חיפשה, גם הפעם, משהו שלא הופך עליה שעון חול ולא מכביד משאות על הכתפיים. להיפך. חיפשה שחרור, וחופש, אבל לא מהסוג העצל, של אי-העבודה, אלא חופש שמתחיל באמת רק בדקה הראשונה של המשמרת, על הבוקר. חופש שאת לוקחת לעצמך, בשביל עצמך, כדי לעבוד באמת.

בימים שבהם מדינה שלמה הולכת לאיבוד בלי GPS, ה-X שלה מסמן את המקום עבור כולנו.

היא סוגרת כבר שנה בפרדס חנה, אחרי חיים שלמים בתל אביב וגיחה צפונית יותר, לאזור חוף הכרמל. הסיפור האישי, על התפתחויותיו, ידוע - זוגיות, לידה, פרידה וחיים שממשיכים מבלי להיות עניינם של אחרים, תודה רבה - ולצדו ביעבעה כל הזמן הציפייה, שהיא מתי כבר יגיע המקום של דניאל קיציס?

"יכול להיות שזה היה גדול עליי בזמנו", היא משחזרת על סיגריה - סיגריות, למעשה, שרובן רק מתגלגלות ומוחזקות בין האצבעות, אחת אחרי השנייה, מבלי להבעיר את עצמן עליך אך עם איומים - שמחלקת את היום לבוקר ולצהריים, "כולם דחפו ורצו, היו הצעות אבל הרגיש לי הזוי לחתום על שותפות עם מישהו רק בגלל שאין לי כסף משלי לשים. חיפשתי מה מתאים. ולא התאים ולא התאים ולא התאים ולא התאים".

עד ש, ובכן, התאים.

"לַפֶּה" התיישב בפינה קצת אחרת ממה שנהוג לשייך בשטחיות לפרדס חנה - סמוכה לשוק ומנצלת עד תום, ועוד קצת, רחבה מוזרה-הנדסית בין בניינים. בדרך אליו, כי בכל זאת מישהו צריך להצדיק את התדמית כנראה, חוצה אותי רכב מסחרי גדול עמוס "ריהוט מונטוסורי". אינני בקיא בסוג הנגרות הספציפי הזה, אבל אני מניח שבכל קלישאה, גם אם זאת קלישאת פרדס חנה, יש קצת אמת.

אין פה ירוק טבעי חוץ משיח שמטפס בעצלתיים על גדר סמוכה, וכל עץ פוטנציאלי מסביב הפך את עצמו מזמן לפרקטי - ספסל או שולחנות ישיבה קבוצתיים, דלפק הגשה וכיסאות ישנים-מקסימים. הרוחות נושבות כשמישהי מנפנפת בידיים כדי לקרר את עצמה, או כשהמאוורר הפינתי מחובר, ותעלת מיזוג חדשה מבטיחה עוד קצת הקלה מלמעלה, שתבוא כשתבוא.

זה לא טבע, ולא כפרי, ולא אף מילה שהולכת צמוד ליישוב המאוד מסוים הזה. אבל זה פשוט. פשוט טוב, עם פשטות אמיתית, מהסוג שהרבה מקומות מתאמצים מאוד להנדס במלאכותיות, והיא התאמצה מאוד כדי להקים אותו תוך כדי הליכה בנתיב הנגדי - קודם כל הדבר עצמו, ואחר כך המסביב.

"מצאנו את המקום הזה במקרה, ועבדנו עליו קשה מאוד", היא מספרת, תוך כדי עיניים נוצצות - באופן יחסי כמובן - מדיבורי טיח וריצוף. העבודה עדיין נמשכת (המזגן החדש, למשל? "נכנס קצת כסף אז הבאנו"), אבל כבר עכשיו אפשר לדבר על אופי, ועל מקום חדש לגמרי שנראה כאילו הוא תמיד היה פה, ורק המרפסות נבנו סביבו.

יש לסיפור הזה גם צד שני, כמובן, רווי מגבלות. חלקן נפתר בהדרגה וחלקן לא ייפתר אף פעם. גם היא מוצאת את עצמה דחוסה, ממורפקת, עצבנית. "כי זה מעצבן. הכול מעצבן. צפוף כאן ואתה צריך למשוך שלושה דברים החוצה כדי להוציא קופסה אחת", היא מתארת ומצביעה על שליח שהביא דברים נוספים שגם להם לא יהיה מקום מיידי, ועל מטבח צדדי שבו מתכנסות יחד אופות וקונדיטוריות ומבשלות. מעצבן, אבל שלה.

המועצה קיבלה אותה יפה, והתושבים סיפקו אף הם חיבוק שכולו "טוב שבאת", אז כל העצבים הללו הפכו מהר מאוד לסבילים, והקשיים תויגו כאתגרים. "זה מתאים", היא קובעת, "מתאים ושייך. המקום לי, ואני למקום".

הקהל מדהים במאפייניו הבלתי ניתנים לאיפיון. מנעד הגילאים רחב מאוד, והיחס בין נשים לגברים הוא בערך תשע לאחד, אבל מעבר להגדרות הבלתי חשובות הללו, אפשר לראות כאן הכול - רובי סער של מילואימניקים בחופשה קצרה מהמלחמה ועגלות של אמהות צעירות במה שמכונה כאן עדיין משום מה חופשת לידה, בלוני מספרים של יום הולדת ומחשבים ניידים של לפטופיסטיות שעובדות מהבית. הבית החדש שלהן, כנראה.

המבקרים גולשים פנימה בגלים בלתי צפויים, אך מאוד-מאוד עקביים, כאילו מישהו מלמעלה משגיח על קלחת מלאה התרחשות ונזכר לבחוש כל כמה דקות. זה לא גולש, אבל זה תמיד נראה כאילו זה עומד לבעבע, להתפרץ החוצה. התור הזה הוא עניין, ובשישי צריכים מורה דרך כדי להוביל אתכם לנקודת המוצא שלו, אבל הוא מנוהל בשיטה הכי טובה שאפשר - ללא ניהול.

כנסו, שימו עין על מקום, תסתדרו. אתם ילדים גדולים עם מאפים ביד, הסיטואציה לא יכולה להיות כל כך מסובכת.

התפריט מחולק לבוקר ולצהריים, ודוגל בפורמט הידוע כ"מהודק אבל עם 100% הצלחה". הדלפק הגדול שליד הקופה הוא גם המזנון וגם מנהל השיווק, גם מלכודת וגם הפתרון שמתיר אותה. אתה עומד מולו - בכל דקה שהיא - ורוצה הכול. אתה כמעט משלם ואז מוסיף עוד משהו. אתה כבר עם קבלה ביד, ועדיין מתלבט.

מבחינתה, אגב, הוא אמצעי בעל תפקיד נוסף. "הלוק הזה מאוד חשוב לי", היא מסבירה, "רציתי שיראו אותנו עובדות ורציתי שיראו את האוכל מול העיניים". זה קו ישיר, ויזואלי מאוד, של מלאכה ותוצאותיה, אבל הקו הזה ממשיך גם כשהוויזואליה נגמרת, כשאתה מוצא לך שולחן רחוק מהדיספליי, עם מחשבות על מה קורה כשנותנים לנשים - והצוות כאן כולו כזה, איך לא - לעבוד את עצמן, בלי הנונסנס המאצ'ואיסטי של המין השני והמפריע.

היום נפתח - ההיצע כאן משתנה, אבל עוגנים כבר יש - עם כריכים (38 שקלים) שלקרוא להם מיתולוגיים יהיה אולי נמהר בהינתן הפז"ם הקצרצר שלהם בעולם, אבל מדויק לחלוטין בהתחשב בהד שהם הספיקו לשלוח החוצה, לעולם.

יש (עד 11:00, אם כי הדד-ליין הזה מעט גמיש בהתחשב) מחמצת עם מוצרלה, ריבת ענבים, חריף ירוק ורוקט, פוקאצ'ה עם חביתת ירק, טחינה וירוקים ושלוש וריאציות על החלה של קיציס - חביתה עם שמנת ומלפפון, סלט טונה וסלט ביצים. "החלה של קיציס", שלוש מילים שאם הן לבדן לא יעצרו את המלחמה, אתה מתחיל לחשוש שאולי לא יהיה כוח גדול מספיק בשביל לעצור אותה אי פעם.

לידם, במה שמכונה כאן בפשטות "מתוק על הדלפק", מסתחררת חגיגה. בראוני פטל עם כף נדיבה של ריבת פטל מעליו נוזלים יחד בחום כהה ובאדום עמוק לתוך הצלחת, ועוגת גזר עם קראמבל פקאן מלוח נשטפת אף היא בקרם פטיסייר (30 שקלים). פוקאצ'ה עם חמאת בוטנים וריבה עטופה ב"קראסט של דונאטס" ליד קרם לימון עם קצפת וקראמבל, ליד "עוגיות מושלמות" על בסיס הקשר החברי ההדוק בין שוקולד צ'יפ ובראוני, ליד מאפי שמרים עם שוקולד, פקאן-קינמון וקומבינציה רומנטית כמעט של שקדים וזוטא לבנה. ליד, ליד, ליד, ואיכשהו הכול מוצא את עצמו על המגש שלך.

כמה דקות לפני 11:00 מתרחשת דרמה קטנה, מקומית בהפקתה, שהיא עובדת שיוצאת החוצה לתור ומדווחת בצער על כך "שאין יותר סלט ביצים, וסליחה, אבל יש תפריט צהריים". היא מתנצלת פעמיים וממהרת פנימה. להערכתי מחשש לסקילה, ויד נעלמת נוספת מוחקת בטוש ירוק ועבה את הכריכים מתפריט הנייר שהודבק על דלת הכניסה. הרמז הובן. כלומר, לא על ידי כולם, כי עדיין נשמעות התעקשויות ואנחות אכזבה מבפנים, אבל טושים ירוקים עבים בכל זאת עושים את העבודה באופן אפקטיבי על רוב האוכלוסיה.

את ההצהרה המתוחה הזאת - אני רק יכול להניח שמדובר בהגרלה, ובתורות, שעושות העובדות ביניהן כדי לא להסתכן יותר מדי - מגבה החלפה מרשימה של התצוגה. קערות ענק צבעוניות נישאות מהמטבח, ובתוכן, ובכן, אוכל. בלתי סטנדרטי, רחוק מתבניתי, ומאוד אפרודיזיאקי.

יש כאן, בין היתר, קרם גבינה סמיך עם פיסטוק, שמיר ופטה (32 שקלים), חומוס עם ביצה רכה והברקת חמאה חומה (38 שקלים) שמצליחה להוסיף אגוזיות למה שחשבנו כבר כתבשיל שלא ישתנה עוד, והנה סיפור גמור נפתח עם פרק חדש.

סלט תפוחי אדמה הוא משהו שהיה ברור שיהיה, ושתמיד יהיה, כהגדרתה - עם פלחים בגדלים משתנים ומרקמים שחלקם כמעט נוגעים בפירה, עלים ירוקים פה ושם והרגשה כללית של הגעה, והישענות. "סלט דלפק" עם ענבים וירוקים וקינואה שחורה ממשיך באותו כיוון, ואיתו קציצות דגים ברוטב צהוב חמוץ (58 שקלים) ופאבה עם כרישה ושקדים קלויים.

זה לא בהכרח צמחוני ולאו דווקא טבעוני, לא אובססיבי לירקות ולא חופר לך עם תזונה נכונה או יומרה של בריאות. לא תמצא כאן הגדרות ושטויות, אלא אוכל. דברים שרוקדים עם דברים, בתוך עצמם וליד דברים אחרים. זה טרי ומעכשיו ומכאן במובן של שולחן ישראלי, וזה גורם לך לעשות את הדבר הכי טעים שאפשר לעשות בצהריים, ובכלל - לקחת הכול, ולראות איך מזלגות זולגים ביחד וכפות מתנגשות ברעש. קצת מזה וקצת מזה יוצרים הרבה שלם.

כשאני שואל אותה אם זה מה שהיא חשבה שיהיה, היא מודה ש"הרבה מעבר לזה". כשאני מסיר מהשאלה את האנשים ואת התור, ומצמצם אותה רק לענייני מקום בחיים הללו, היא רק מהנהנת כן עם הראש. בהתרגשות, ככל שאני יודע לזהות התרגשות מבעד למשקפי השמש ולסיגריה שסוף סוף ניצתת.

"הייתי בשלה, מאוד בשלה, ולמרות שידעתי כבר שנים מה אני הולכת לעשות, עדיין רציתי שהכול ייצא מושלם, כולל הפרטים הקטנים ביותר", תיארה, "אין לי אלוהים עכשיו, וכולי עבודה ושאיבת משמעות וסיפוק ממה שקורה פה. זאת לא תקופה שבה אני רוצה 'לחיות את חיי' ומפנטזת על חופש. לא, אני שמחה לעבוד פה. שמחה לראות מה הצלחנו לעשות. שמחה שאנשים באים ככה".

והאנשים באים. במציאות האינסטנט שהיא ריאליטי ישראלי, היא הצליחה לבנות לעצמה את עצמה, בעצמה. מי שהיה שם יודע כמה זה קשה, וכמה דורשני, ואיך הפיתויים מערפלים אותך עד שאתה נכנע להם. "תראה, אני לא דוגמנית שעכשיו מראה לך טריק עם איזה גאדג'ט במטבח", היא מכריזה כמעט בעצבים, "ולא מכרתי ליפסטיקים גם כשהייתי צריכה כסף. יש לי מקצוע, ובגלל זה כשהייתי באמת צריכה כסף, עבדתי במטבח. שנים".

בגלל זה, מרתק לראות אותה מתנהלת התוך הקהל ובתוך ההתרחשות. תחשבו עין הסערה, שהיא טורנדו בפני עצמה. "אני בהוקרת תודה ענקית", היא מתחילה ומודה ישר כמה קשה לה ההחצנה של הפרסונה, "אני מאוד מעריכה שבאים לכאן בגללי, ורוצה להודות ולהגיד את זה, אבל במקביל, אני גם מרגישה לפעמים שאני שמה על עצמי בכוונה משהו מרחיק, נכנסת לעבודה ומסובבת את הגב ומעסיקה את עצמי. זה מורכב לי, זה המון לי, זה לא מתאים לי לאופי, ולפעמים 'החומר' מספק לי נקודת בריחה מלפגוש את הדבר הזה, אבל השורה התחתונה ברורה לי - תודה ענקית, ממש, וידיעה שאני חייבת לכבד את הקהל שלי".

בכל מובן שהוא, זה בדיוק מה שהקהל אוהב אצלה, וזה כנראה גם מה שהוא ציפה לקבל. בלי יכולות משחק שאינן קיימות, בלי הצגות. אבל עם במה - טבעית, מעץ, ובעיקר שלה.

בינתיים, הימים עוברים עליה בג'ינגול מדהים של חלוקת משימות ושברי דקות, הורות למקום והורות לילד. "חלוקת הקשב שלי מאותגרת עכשיו, ברור, אבל אני יודעת להיות רכה ונוכחת כשצריך, ודוחה הרבה דברים לשמונה, אחרי שהוא נרדם". אתמול, ממש במקרה, היא נרדמה יחד איתו, באותה שמונה בדיוק, אבל הפרינציפ מובן, וכך גם העייפות.

כשהצורך בשינה דוחק פחות, היא מוצאת מפלט בקופסת המתכת הגדולה שהיא האוטו שלה, בדרך לתל אביב. הכביש הזה עמוס לעייפה בבוקר, וכמעט מפורק מתנועה אחר הצהריים, אבל היא יודעת מתי לעלות עליו, ויודעת כמה היא צריכה את זה. "הייתי בחרדות, והחרדות עדיין פה, אבל הנסיעות האלה מסדרות אותי. אפשר לשתוק בהן ואפשר לצרוח ואפשר לבכות. אפשר הכול, ואף אחד לא רואה. אני ממליצה".

דניאל קיציס חיפשה. דניאל קיציס מצאה. סוף סוף.

לפה, האורנים 14, פרדס חנה, שני-חמישי 8:00-16:00, שישי 8:00-15:00