כמעט כרגיל בטאיזו, אתה נסחף. זאת לא רק המוזיקה ובוודאי לא הגירסה הישראלית לסארי, שנתלית על אנשי הצוות בחופשיות. אלו לא הצבעים וגם לא הריחות, לא האורות המעומעמים עד כדי מצמוץ ואפילו לא הפער העצום בין הבחוץ לבפנים - שעות השקט הנדירות של סוף יום בדרום תל אביב מול שעות הווליום הגדולות של מסעדה בשיאה.
זה לא אף אחד מאלה, כי זה כל אלה, ביחד. מתקפת החושים הזאת - ספרתי חמישה, אבל אני די משוכנע שאפשר להסכים על יותר - היא מה שעשה את המסעדה עם פתיחתה, אי אז בתחילת 2013, ומה שעושה אותה, עדיין, היום. בלעדיה, עוד מקום. איתה, המקום של יובל בן נריה. אוטוטו תריסר שנים ארוכות בג'ונגל המסעדנות המקומי, ורף הגירוי שלה עדיין מתרומם עם ההשכמה.
ובערב ההודי, נדמה, הרף הזה מוצב גבוה עוד יותר.
פסגת האצבעות השמחות. טרטר בקר של טאיזו
פורמט ה-Indian Fest של טאיזו הושק זמן קצר לאחר פתיחתה, וקיבל ריבונות מהירה ומוחלטת על ימי ראשון שלה - כל יום ראשון, פעם בשבוע. זה היה פיצוח מצוין לשלל אתגרים, ובהם האפשרות לגעת במטבח הרחב מאוד של הודו מצד מסעדה שהקפידה לשלוח ידיים מההתחלה רחוק ככל האפשר ברחבי אסיה כולה, שמירת עניין ואיתגור צוות המטבח עצמו והצבת מלכודת פתיינית ברורה ובוהקת לקהל הנאמן שלה.
כך, הפך אחד הימים הכי חלשים של השבוע - מסורתית, בכל מסעדה - לאחד הערבים הכי חזקים שלו, ולמעשה למסעדה בתוך מסעדה. זה היה מעשה קוסמות שיווקי, על סף הגאונות, אבל גם, ובעיקר, שואו מעמיק ומיוחד של אוכל. אין אחד בלי השני, וכל מי שניסה לשחזר את חווית הטיול הגדול של אחרי הצבא באמצעות אחת ההודיות שלנו יודע כמה זה קשה, וכמה זה רחוק.
הפוגה ארוכה מאוד, בטח בהתחשב במידת הפופולריות של המוסד הזה, הובילה לאחרונה להשקה מחודשת שלו. כבר לא מסורת שבועית, אלא ערב חודשי עם שתי גירסאות - צמחונית וקלאסית - במחיר של 640 שקלים לזוג.
לפני האוכל, כדאי להתעכב מעט על הפורמט - ארוחה מובנית, שמובילה הכול לשולחן בשני סבבים (שש "ראשונות" ביחד ואז ארבע-חמש מנות נוספות, גדולות ורציניות יותר, גם הן בהגעה מסונכרנת) ומניחה לך להיות.
מדובר, באופן הבסיסי ביותר שיש, בה-מ-ו-ן אוכל, ודווקא בגלל זה (ובגלל הרמה שלו, כמובן), ראוי היה לכבד אותו ולחשוב מחדש על תזמונו. העסק מכביד מאוד מבחינה לוגיסטית ותפעולית על המסעדה ואנשי הצוות שלה, נכון, אבל מאמץ קטן נוסף ישפר מאוד את החוויה, וינטרל התרחשויות שבהן אתה בוהה מובס בשש צלחות, ומפחד לפספס משהו שצריך לאכול חם, למשל.
בנוסף, ההפרדה בין ארוחה צמחונית וארוחת-כל "מאלצת" זוגות לבחור קו הגנה אחד ולדבוק בו, כי מדובר הרי בתפריט זוגי, אך במקרה הזה ניתן להבין את מגבלות השיטה ואת הקושי שלה לערבב בין שמחות.
גם את התפריט, אגב, הייתי מגיש לפני הארוחה ולא אחריה. אנשים רוצים לדעת מה מצופה להם, ומה מצופה מהם, להתכונן, ואפילו להתרגש קצת.
קנטרנות אחרונה ודי: בהחלט הייתי מוכן לוותר על אחת המנות בשביל קינוח סוגר פינות, בתוך הארוחה. אני מניח שגם ללא ויתור, ועם תוספת קלה לחשבון הסופי, מדובר היה בניצחון קולקטיבי. כך או כך, וראוי להגיד את זה כבר עכשיו, מדובר בדיל משתלם מאוד - בטח בתל אביב, בטח בימים האלה. וכן, גם בטח כשמדובר בטאיזו, ובבן נריה.
ועכשיו, אוכל.
העסק משתנה כמובן מחודש לחודש בהתאם לעניינים ולשיגועים המקובלים, אבל תכליתו ברורה - מיגור הדיאטה, ומיגור זמני של כותרות החדשות.
הוא מתחיל בפאני פורי עם טרטר דג ים, קציפת תפוחי אדמה ופיצוחים מהודו, כשלידו מתייצבים מיד "קרפצ'יו באנגלי" (דג ים או עגבניות בגירסה הצמחונית, שמן עלי קארי, קרם פרש, חרדל מותסס ופאפדם עדשים) ו"סשימי ג'ינג'ר למון האני" (דג ים, מיץ ליים מותסס, דבש, תמרינד, שמן צ'ילי, קרם פרש).
יחד עם פחמימה הודית שהוציאה לדייט מורכב אך מוצלח סאלוף, פוקאצ'ה ולחם מחבת, אתה מתחיל להבין לאן הגעת. מבין, ומנגב. מבין, וסופג. מבין, ומרים מזלג ואז כף. חלק מהצלחות מתרוקנות, ומותירות אחריהן רוטב, ואתה במצוקת "האם להשאיר" או "האם לוותר". חלק לא יתרוקנו עד סוף הערב, ויגרמו לך לחרטות קשות מחר בבוקר, בבחינת "איך לא אכלתי את זה".
ואנחנו רק במחצית הסבב הראשון.
בזווית העין, ובזווית התיאבון, מחכות שלוש צלחות-כוכבות.
"וואדאי טרטר בקר" (וודאי עדשים, אורה דאל, הום קארי, איולי סמבר) מפגישה בין זיקוק בשרי נא (או סלק, בתפריט הצמחוני) ובין כופתאות-סופגניות עגולות, על אותה צלחת, למעין ועידת פסגה של אצבעות מלוכלכות ושמחות.
סלט קלמרי צלוי שובר קצת עם קלילות של יוגורט-נענע, עגבניות ועלים ירוקים, וסמוסה סרטנים (תירס שרוף, תירס טרי, עלי קארי, שורש כורכום, או דלעת-מוצרלה עבור השולחן הצמחוני) מחזירה לתלם המושחת עם דיפ ראיטה נענע, והוא מצדו מזכיר לך לחזור ולתור אחר הלחם, ואחר הכבוד העצמי שלך, המתעקש לשתות צלוחיות ליד כולם.
זאת הייתה ארוחה שלמה. זאת הייתה גם הארוחה שלפני הארוחה.
הסבב שני כולל חמש צלחות מורכבות כצפוי, כבדות מעט יותר, שכל אחת מהן היא "עיקרית" בעולם נייטרלי, וכאן - ללא שיפוטיות - הן רק חלק מתזמורת-ענק.
"ספריבס קשמירי", למשל, הוא נתח טלה עם העצם ששיחק מבעוד מועד עם זעפרן וקורמה, צימוקים ושקדים ויוגורט, והגיע בדיוק בזמן, לא רגע לפני, ובוודאי לא רגע מאוחר מדי.
רמת הטיפול בבשר הובלטה גם באמצעות שיפוד נתח קצבים עם בצל מקורמל ויוגורט בפאלו (שיפוד פטריית רעמת האריה, לנמנעי הבשר) שמגיע עם גראטן גראם מסאלה חמאתי ושחום, ושיא נוסף מהמטבח הניח בפינה תבשיל שרימפס נהדר ועוקצני, עטוף בעלה בננה שהוא קצת חוף ים בארץ הרחוקה ההיא, וקצת עיר גדולה בארץ הקרובה הזאת.
דמדומי הארוחה (האם כבר הובנה מספיק הכמות הבלתי נתפסת של אוכל? כי אני יכול להמשיך עוד) סיפקו גם רגע מבחן כמעט מכריע - לאופיו של הסועד, ולקופת החולים שלו, הנדרשת לתור מהיר של אנשי מקצוע - בדמות שתי צלחות אחרונות, חותמות, משתיקות.
קארי ביצים מכניס לאותה רחבת ריקודים בוריק עם ביצה רכה, איולי ביצים קשות, עלי קארי וארטישוק ירושלמי. זה בלגן, נכון, אבל זה גם בלגן מהסוג שגורם לך להיזכר בשביל מה לעזאזאל אנחנו מעבירים פה את הזמן. והרי דברים שניגרים על דברים שנוזלים בתוך דברים שמטוגנים הם הדבר שעוצר את הזמן בכבודו ובעצמו.
וגם פרייד באטר צ'יקן, מנת דגל טאיזואית, שהרוויחה את מעמדה בצדק. פה, בגירסת אמריקה-ישראל-הודו, מוצאים את התבשיל החמאתי, האדמדם מעגבניות, כשמעליו מונחים נתחים מטוגנים בהצטיינות של עוף. שוב, זה מתחיל עם ידיים, עובר לכף, חוזר לאצבעות ותוהה באמצע הדרך, רק לשניות ספורות, מה יחשבו, ועד כמה אכפת לך. התשובה היא, כרגיל, שאף אחד לא חושב עליך, ושלך לא אכפת.
קשה להפריז בעוצמתו של הערב ההודי בטאיזו. התפריט הזה - למעשה שני תפריטים, אם מוסיפים למשוואה גם את האגף הצמחוני - הוא מה שמסעדות רבות היו שמחות להגשים אפילו בחלקו. כאן, כזכור, הוא ממתין בסבלנות ויוצא לטיול רק פעם בחודש. חתיכת פלקס.
אבל יותר מהאוכל, זאת מסעדה שעדיין מצליחה לשמור על חיוניות, להבריק גם כשמקומות אחרים מסביבה מחליטים במודע להזניח, ולא לשדוד למרות ההזדמנות, למרות משוואת ההיצע-ביקוש הנוטה לטובתה, ולמרות היומיום הישראלי המכביד. כן, גם עליה.
עוד כמה שניות, תוכלו לחזור ממתקפת החושים לוואקום השקט של בניין המשרדים המוכר, לרחובות העיר המסרבים להתנקות, והביתה. פלא שכולם בוחרים להישאר?
ערב הודי בטאיזו, אחת לחודש, דרך מנחם בגין 23, תל אביב, 03-5225005